אלה עמדה במפתן הדלת, הידיעה שהגיע לאזניה על שינוי חייה וחיי אימה, היחידה שנשארה לה, הייתה מרעישה-אביה חוזר הבייתה.
מאז המלחמה היא לא חשבה שתראה אותו וניכר היה שהיא חששה מהמצב הזה.
הבחירה לחיות רחוק ממנו הייתה קשה גם לה וגם לאימה אך כנראה זה הוא הרגע.
אלה עמדה במפתן הדלת והבחירה בין עצב לשמחה הייתה קשה. היא התגעגעה לאביה, היא אהבה אותו באמת, הסליחה הייתה קשה מנשוא.
אני חושבת, כשאני מסתכלת פה מהצד השני של הרחוב על אלה הבוכיה, איזה מזל יש לה.
לעתים נדמה לי כי אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים.
לו יכלתי להנות מהבחירה הזאת, או אפילו לסבול ממנה, הייתי בוחרת בה.
והנה, היא עומדת במפתן הדלת ואני עומדת כאן, אביה מגיע והיא מחבקת אותו בעוד הוא עוטה על מבטו מבט אטום ואולי משהו שמזכיר קצת זעפנות.
וגופו מסגיר אותו, ראשו מתרפק על כתפה, ושניהם בוכים בכי מעורב, אימה צועקת אל סף הדלת ״תכנסו כבר, אני רוצה לראותו!״
הדלת מאחוריהם נסגרת והם נכנסים שלובים, ואני?
אני יושבת על סף הדלת, אני לא בוכה. לי חיי נתנו את המשפחה, הם נתנו לי אותי ואני כאן לא כמהה.
יש לי בית יש לי שקט, ואני לעצמי- המשפחה.
ניתנה לי משימה לאיזה ראיון ללימודים לכתוב סיפור על בסיס התמונה הבאה:
