אירוניה זה שכשכל הדברים בחיים שלי פתאום מתבלגנים בדיוק כשכבר אין לי אותך, כדי להיעזר. אני אפילו כבר לא זוכרת איך הייתי מתמודדת לבד עם דילמות לפני שהכרנו. כנראה באיזו דחיינות אופיינית בלי יכולת לענות על כלום בזמן, קלולסית לחלוטין.
איכשהו, דווקא עכשיו כשאין מי שיעשה את ההחלטות הקשות בשבילי, התקבלתי ללימודים שמאוד רציתי בעבר, לפני שהכרנו, מצאתי את עצמי ללא עבודה, והשכן מלמעלה חזר לחפש אותי. אני לא אפנה אלייך אף פעם ישירות. נתתי את המילה שלי. אם אתה קורא את זה, תדע שזה קשה להחליט את כל זה ולקחת אותך בחשבון. אני לא מצליחה להתנתק, אתה במאחורי הראש שלי ואני פשוט לא יודעת מה לעשות, האם לתכנן את החיים שלי כשאתה חלק מהם או לא.
הקושי הגדול הוא, בכך שויתרת עליי, אבל לא באמת. נתת לי הזדמנות ללמוד מי אני ושמת טיימר על החיים שלי כמו שאני שמה טיימר על שגרת הבוקר שלי ומנגד לקחת את האפשרות לקחת אותך בחשבון במעשים שלי. אתה עדיין משקיף, אני חושבת. אני תוהה אם בימים האחרונים בדקת אותי.
לקחת ממני חלק גדול מקבלת ההחלטות שלי ועכשיו כשיש לי הרבה החלטות להחליט לבד אני לא מצליחה להסתכל עליהן בכזאת חישוביות כמו שהראית לי. אני מרגישה חנוקה מהן. בתוך יומיים הראש שלי שוב חזר להיות מלא בלאגן ועומס, אני יושבת בבית באפס עשייה ואפילו לימודי התכנות נעצרו, אני בוהה בתקרה.
הרגשתי חירות והיא הייתה לא שלי.
אני באמת מצטערת על היחס שקיבלת ממני.