גבול 11
צעדים גדולים ללא הכנה.
כבר כמה חודשים אני לומדת שנכל בצעדים קטנים, וכל צעד קטן הוא צעד ענק. הוא שינוי מהותי ממה שהיה קודם. צעד בדרך ליציבות, עצמאות, אהבה עצמית.
זאת מלחמה ואני מנצחת. לפני עשרה ימים איבדתי את העבודה, את השולט שלי, התקבלתי ללימודים שאני חוששת מהם והבנתי לאיזה ברוך אני נכנסת כשאני הולכת ללמוד בלי גרוש על התחת.
היום זהו יום שלישי רצוף שאני מקיימת את שגרת הבוקר שלי. שגרת הבוקר שלי היא הדבר הכי יקר פה. היא זאת שמחזיקה את כל העשייה שלי ואני מקווה שבעתיד לא אהיה כל כך תלויה בה באופן מודע כמו שאני עכשיו. אם משהו מוציא אותי מאיזון, דברים כמו חוסר סדר בחדר (צעד עצום בפני עצמו, זה שמפריע לי שיש בלאגן) או עצירה פתאומית של השגרה בבוקר מסיבות שלא שלי ( "לכי תוציאי את הכלבה את גם ככה לא עובדת הבוקר") הבוקר שלי פשוט ייהרס וגם שאר היום. אני מרגישה שזאת תקופה טובה לעצירה שעשיתי בחיים. לא חושבת שהבנתי על כמה פול גז בניוטרל הייתי, וישני.
מסתבר שלכתוב פה בכלוב זה חלק משגרת הבוקר שלי. לא הבנתי עד עכשיו כמה הצלחה זה שלתוך הקמת השגרת בוקר שלי, התחלתי גם לכתוב באופן שגרתי, להוציא את עצמי על הכתב.
אני נקייה, הסביבה שלי נקייה, החברויות החדשות נקיות משליליות ופשוט טוב. טוב לי בצעדים קטנים. בשגרה
או כמו שאמרתי בשיחה עם הפסיכולוגית:
פסיכולוגית שאלה: " יש משהו שאת עושה כל יום?"
אני: "כן! מאוננת ובוכה!"
פסיכולוגית:" שגרה מצויינת!"