זה קצת קשה להיות אדם שלא מסתפק מעצמו.
קצת כמו לחלום בהקיץ- החלומות שם אבל חסר מאוד השעות שינה. החיים מספקים קצת אבל לא הכל. קצת כמו אנשים בחיי- משמחים ומאכזבים. קצת כמו איתך. קצר וחם אבל לא מספיק.צריך עוד.
ואולי זה המצעים שמריחים משאריות של אנשים שהיו קרובים או אפילו סווטשרט ישן שלא טרחת לכבס כי יש לו ריח של הלילה ההוא שישבת בפארק לבד ובכית.
קצת כמו להפתח ולגלות באמצע שאי אפשר עוד, שעכשיו צריך לסגור.
לספק את עצמך, אומר שכל אלו נוגעים בך אבל אז מה. ולי, לי מספיק רק קצת אבל אני לא מספיקה.
גם בחיים אני לא מספיקה. לא מספיקה להגיע בזמן לכל אותם המקומות שאני כל כך רוצה להגיע. להספיק לנשום, להספיק לתת ולקבל, להספיק לבחור את האדם לספק. ואולי אלו רק מילים אבל אני כל כך רוצה להספיק לקחת, לתת, להעצים, להגיע לאנשים, לגעת, לחבק.
אני מרגישה שאני חווה את החשש מגיל 30 כבר עכשיו, בתוך המציאות המילניאלית הנוראית שאני חיה. לא מספיק בוגרת ולא מספיק ילדה. לא מספקת את הסביבה הגברית שלי וגם לא את ההורית.
אין לי איך לסיים את הפוסט הזה, וגם הוא, מרגיש לי לא מספיק.
