אני שנים מתמודדת עם הפחד המטורף הזה מדחייה, הוא כל כך מוזר כיוון שמי שמכיר אותי מעריך מאוד, נזכר, רוצה בי ובזמני ואפילו אני כבר גדלתי אל תוך "אל תבזבזי זמנך על מאמץ עודף באנשים שרק הכרת".
לפעמים, בתוך התשוקה המינית/ זוגית/ הכנס כאן פרמטרים בין גברים ונשים, מתעוררת בי חרדה קיומית, "ומה אם הוא לא ירצה בי?"
סליחה, אבל זאת בדיחה. השאלה האמיתית היא "ומה אם אני לא רוצה בו?" וקצת, בלב, אני לא רוצה בהם. בכל אותם אלו שלא באמת פנויים בשבילי, בכל אותם אלו שהבזבוז של זמן על מאמץ ממש מסתנכרן בהכירות איתם ובזיהוי של זה שהם לא פנויים בשבילי וגם לא כל כך מעוניינים בחוסר פניות שלי.
המוטיב החוזר הוא בתכלס הבמה. הליך שכנוע לירי דרמטי ונוגה בו אני על הבמה מוצגת כמו הכלב ב"לב של כלב"
בבמה הזאת בה אני מכירה את הזכר החדש, לכל פונקציה מותאמת (כן, אפילו חברות אפלטונית) אני מגיעה עם בטחון שאני יפה, חכמה, קורעת מצחוק ועם סיפור חיים יפה, אך מרגע החשיפה האינטימית שנוצרת, אני מפחדת שחשפתי מדי, שעכשיו כבר לא. בטח הוא חושב שהדבר הזה שהבאתי לשולחן הוא מכער, מכניע, וותרני, לא מעניק ובבמה הזאת אני מתחילה להלחם על המקום שלי, מלחמה מדומיינת לחלוטין שבה יש רק מפסידה.
להיות חשופה זה קשה מדי.
זה פשוט קשה מדי.