אני רוצה להיות בובת חרסינה.
שברירית. עדינה. מבט מיישיר. אני רוצה לפגוש בדמות, שתקבל אותי ליום ההולדת, או לחג הכריסטמס. הדמות תרים אותי ותבריש את שערי בידה, תלטף את מגע החרסינה הקר שבלחיי, ותציג לי חיוך.
אני רוצה להיות חצי חרסינה וחצי ספוג. שיהיה לי לאן לספוג את כל האהבה והחום, את המגע המגן, כדקי שהחרסינה חס וחלילה לא תשבר. מטופלת בכפפות של משי כדמות עדינה ושלמה.
ואם אתה תהיה זה שיקבל אותי לידיך, אני רוצה שתרים בעדינות מהמדף בכל יום, ותשמח בי. אני רוצה שתבריש את שערי, תחליף לי בגדים, תלטף אותי ותציג בפני החברים. לא עוד צעצוע, אלא ה-בובה. בכל יום ארד לי מהמדף ואלך לעבודה, אחרי שאקבל נשיקה במצח. אתה תסתכל עליי הולכת ובצהריים תתקשר, "שלום לך בובה שלי" אתה תאמר, אני אחייך אלייך בעיניים גדולות סגרוריות ואטומות, עם החיוך שצוייר על פרצופי ידי היוצר שלי, התלתלים שלי שתחת הכובע יציגו יום עייף. אנחנו נלך למקלחת ונתקלח, אתה תנקה אותי ואני אותך, ובסוף היום, רגע לפני השינה אני אחזור למדף שלי, לצדך. וכך שתי דמויות חרסינה, עדינות ושבריריות, ילכו לישון בחיוך שצוייר מבעוד מועד.
אני רוצה להיות בובת חרסינה, אחת כזאת, אהובה. ואם נשבר, נשבר ביחד, העיקר האהבה.
