עבר כבר איזה חודשיים ואני יודעת שזה לא הכל באשמתי.
לך זה בטח כבר לא חשוב אבל אני נשארתי עם צלקות קטנות. בהרגשה ובמבט לאחור מרגיש כאילו העברנו אחד את השני שדה קרב אלים במיוחד שהיה כולו תגובות אחד לשני והכל כי פשוט לא הייתה פתיחות והתאמה. אני זוכרת שהאשמתי אותך באלימות רגשית אבל בתכלס הייתי אלימה בעצמי.
אני כמעט בטוחה שמרבית הבנות שעברו שליטה פגשו באחד שאמר להן שהן לא.
שהן צריכות לתת אמון עיוור, שהן בכלל לא נשלטות או לחלופין שהן מטורללות.
אני חושבת שהחלק הכי משוגע היה המוכנות שלי לעשות המון מהצד שלי אבל אי ההבנה של איך להעביר את שפת האהבה שלי ולדרוש אותה גרמו להרגשה כאילו לא נעשה בשבילי כלום. מנגד המלחמה האלימה שהמגננות שלי ניהלו כאילו אני לא בשליטה כנגד המגננות שלך, גרמו להכל להיות כאוס משוגע של אהבה ושנאה.
אני מתגעגעת אלייך. הכי אני מתגעגעת למלחמה. זה לא בריא אבל זה כל כך מטריף, להיות מול יריב שקול
