כל כמה שנים אני מגיעה לאותה מסקנה.
זה קצת מצחיק כל כמה שנים להגיע לאותה מסקנה.
אני לא יודעת אם זה מעגל או גל או מע. מה שבטוח זה קשור לאימא שלי, או לאבא, אולי לסבתא. או לאבא של אימא שנעלם כשהייתה צעירה.
למשהו זה קשור.
אולי חוסר ההקשר הוא מה שקושר אותי למעגל או לגל של תנועה חזרתית ותדירות קבועה, כמו שעון מתקתק, בטווח זהה הכל חוזר ומציג את עצמו בדיוק באותם זמנים של השנה. לפעמים שנתיים. טקסטים שלי שכתבתי לפני עשור, בנערות, חוזרים לרלוונטיות כיום
כמו אוטוביבליוגרפיה שנכתבת כל תקופה מחדש כאילו הסופר לא היה מרוצה מהספר עכשיו אז עכשיו יכתוב מחדש. אולי, הטקסטים מאז יעזרו.
איך בכלל אפשר לכתוב אוטוביבליוגרפיה כשאין נקודת התחלה? האם נאחזים בלידה? אולי נאחזים בפעם הראשונה כשכפכף עף לעברך כי התחצפת? אולי נאחזים בנקודת ההתחלה של טראומה בין דורית? אולי כדאי לאחז בפעם הקודמת כשהרגשת שאוהבים אותך? אולי כששונאים?
ואם אכתוב, מה אכתוב? על חיים מאושרים? על הצלחה? על כשלון? על חיים של בדידות וסבל?
אולי אכתוב שאני חכמה, כן, זה בטח יביא קוראים למעגל. אולי זה בעצם לא, מה יש לעשות עם חכמה אם אין לה הוכחות בשטח? וגם את מי זה מעניין אם אני סתם, חכמה. אין לאייקיו של אחר תועלת, זה רק עוד מספר והאדם הוא רק עוד יצור בסיסטם. עוד מעגל.
אכתוב על מסיכות. על בובות. אכתוב על כלי נגינה. על משחקים חברתיים. על שתיקה. על דיבור. על צרחה.
אכתוב על גניחות, זה תמיד מביא קהל, לדקה לפחות.
אכתוב על עירום. כן.
אני אכתוב על להיות לבד כדי לא להתפשט, על להיות ביחד כדי להתפשט, אני אכתוב על זה וזאת ועל שיעורים לחיים, אני אכתוב על להשאיר את המסיכה מאחורי הדלת. אוסיף משהו על החוסר שוויוניות אליה גברים ונשים מגיעים בהורדת המסיכות. אכתוב עלייך ועליי ועל איך לא מגיעים למצב הזה, ללימבו של פחד, חוסר גבולות ונוקשות.
ואיך אתה נוקשה וקשה ואני רק נכנסת לטנטרום של זוהמה שיוצאת מהלב שלי כשדברים אינם בדרכי ומסביב רוח סערה שאינה מגבה אותי ואני רק רוצה להיות לבד כי ביחד זה כל כך עצום ומפחיד ואתה בכלל לא יודע על מה כל המהומה כי אתה בכלל לא שם.
"על מה את מדברת?" תשאל אותי כשאני אתחיל לנתק את הטלפון בפרצוף כל עשר דקות ולרקוע ברגליים כמו ילדה קטנה ולהלחם בשקט שלך שמשאיר אותי נבוכה ועירומה. מאוד עירומה. מאוד ילדה.
הדמעות מגיעות תמיד בטנטרום הזה ואני אלחם גם בהן, אני אישה עכשיו אבל לא מספיק. ואתה לא הולך לשום מקום, אבל בעצם גם מעולם לא היית כאן.
אני כל כך כועסת לפעמים שאת המלחמות הבין דוריות אני מנהלת איתך, ואיתך ואיתך אבל לא איתם. אין מה לנהל מלחמה בין דורית, זה לא ישתנה ואני עדיין אשאר עירומה מולך. כמו ביום היוולדי.