זאת רק בדיחה...

אני לא ממש מזוכיסטית או אוהבת כאב, אבל הנטייה להפוך אותו לרומנטי, את הכאב הנפשי, היא כבר ממש צרה צרורה. כמה דואליות וחוסר בטחון מחזיקים התנהגות שכזאת.

באמת שלעיתים קרובות אני שואלת את עצמי למה הכנסתי את עצמי הפעם ובשביל מה. מה בדיוק הרווחתי הפעם.

ניכר שמאוד קל לא להיות קוהורנטית ולהיות כבולה לרומנטיזציה הזאת, שכן, היא עוזרת מאוד להמנע ממה שחשוב.

קל מאוד לראות, כמו בחדווא, שבשביל מעט אושר, עליי ללמוד להשתחרר מכבלים של וודאות והיסטריה ומנגד להכניס לחיי המון המון אנשים הרבה יותר וודאיים לי, מובנים, נוחים.

זה פער מאוד גדול, הלרצות אנשים ודאיים כדי להרגיש נוח, אבל להתעניין באנשים לא וודאיים, כאלה שמאתגרים, מאפשרים לי לחפש בתוכם משהו שמזכיר אולי את החופש שלי.

מה כבר ביקשתי? 

קצת נחת.