כשאתה מחבק אותי, יש איזה משהו שגורם לי לרצות להיהפך לקטנה, בלתי מוחשית, להכנס פנימה לתוך הלב שלך ולגור שם, בלב הרחב שלך.
אני מפחדת לפעמים שהשתיקה והנחת שלך יגרמו ללהט שלי פשוט להיעלם. האצבעות שלך בשיער שלי או אפילו היד החופנת מאחור מעלים לי בדמיון איך ענק מוחץ גמד לגוש קטן של אדם. אולי קצת מפחיד אותי להיעלם נוכח הנוכחות הכבירה והרצינית שלך, המבט הנבון שעוטף את כל כולי וגורם לי להפוך לרוח.
יש משהו קצת סדיסטי לפעמים במשחק הזה שבו הגבולות שלי נבחנים לאין שיעור ואני צריכה כל פעם לעמוד עליהם כמו ליליפוט מצווח שרק מתחנן לגוליבר שלא ידרוך עליו.
זה מרגש, לדעת שהגבול שעליו כן עמדתי הפעם, הוא גם זה שגורם לך לרצות לחבק יותר. בעצם, המעגל הזה של לרצות להתכנס ולהפוך לגרגיר בידיים שלך, פשוט לימוס, המאבק על לימוס אבל להיות נוכחת, הנוכחות המאיימת שלי שמציבה אותך בפני אתגר ופחד שמביאים אותך להציב אותי באתגרים שמתקיימים רק בראש שלי ואני מנסה להמנע מליפול חזרה לחולשה וריצוי שמביאים אותי להתכנס לך בתוך הידיים, הוא מעגל די מטורף. אין לי מושג למה אתה כאן, אני מקווה כדי להשאר, אני מקווה שהנוכחות שלך תביא עמה ריפוי, אהבה וגבולות ולא עוד קטסטרופה שאחריה אצטרך להסביר לבחור השני, שאני לא פנויה רגשית.
יש בחור שני, איננו מחוייבים כעת, אבל החום ששניכם מביאים אינו מספיק כדי להזכיר לי, שהכל אצלי בסדר. זה הכל אצלי בראש.