זאת רק בדיחה...

קעקועים לאורך חיי היוו מעין רעיון יפה, אולי משהו לעשות בעתיד. הסיבה לכך שמעולם לא עשיתי היא שנטתי להחליף את עורי כל יום, ולכן אם כילדה המילה שעלתה לי לקעקע הייתה מסיכה באנגלית, לפני שנתיים היא הייתה victim, לפעמים חשבתי להמציא לעצמי עוד טראומה או שתיים לצייר על הגוף, היום היא כבר unapologetic. כן, מקורי, אני יודעת. זה לא יקרה כי עם השנים, הרעיון של קעקוע הפך למילים שנחרטו לי בראש, משנות היטב את המבנה הפיזי של המוח שלי ומחווטות אותו מחדש. לעיתים, המילים הרעות היו נחרטות. קללות, ביקורת ודברים אחרים. 

אבל תמיד החזקתי בצד 300 שקל לקעקוע, משהו קבוע בעור שלי, שלא משתנה. כמה פחד יש בשביל אדם כמוני לעשות משהו קבוע. עוד חור באוזן, עוד קעקוע, עוד תחביב. איך נפתח לי הרעב למשהו קבוע.

אולי מישהו.