לאט לאט התמונה שאני שונאת, שתלויה לי על הדלת בתוך מגנט קטן לצד שתי בנות רזות ממני, נראית לי פחות מכוערת.
לא רזיתי אבל התחלתי להשלים עם זה, יפה כמו שיש. בולטת יותר מהשאר.
החיוך הזה שבעבר חשף שתי שיניים כהות קדמיות שהיום הוחלפו בטיפול יפה ומקצועי של רופא שיניים, כבר לא נראלי כזה מכוער, והסנטר הכפול הקטן שמבצבץ מתחת ללסת המחודדת כבר לא נראלי כזה גדול, גם החולצה הלא מחמיאה כבר נראית לי כמו בחירה סבירה מאוד ליום הראשון ללימודים.
לאט לאט לא הגוף מרזה לגודל הבפנים שלי אלא אני גדלה לתוך הגוף, הנשימה מתרחבת, הגדלות מבשילה. הביקורת שמופיעה לי כלפיי עצמי היא רק בדמות "לא ככה, נסי אחרת" ולא "נו מה למה את לא מסתדרת יא טיפשה".
השמנה היא כבר לא מחלה, היא מצב. וכמו שאני יכולה ללכת היום לסופר ומחר לשיעורי ריקוד, אני יכולה היום להיות שמנה, ומחר לרזות.
האישה שנגלית בפניי בתמונה היא אני אבל אחרת ורק אלוהים יודע כמה קשה לי לאהוב אותן - את האני האלה. כמה עבודה קשה זה לאהוב אותן באמת, בלי תנאים ומבלי שהרוויחו את זה.
פשוט כי הן אני, והן הצטלמו עם שיניים שחורות, או שכבו עם האחד הלא נכון, או בכו על חוסר קבלה.
לא מתביישת לומר שזאת אני. אנרגטית, מבדרת, מכילה ואמיצה.
