הוא שאל אותי "אז מה הטעם שלך חוץ מאינטיליגנציה", החדר בלב שמתגאה ומלא מעצמו, החל לגאות ולהתמלא מאוד ממשפט כזה, שפנה למקומות בהם אני מרגישה מעניינת מישהו ושרואים אותי אבל שמעתי האשמה בהודעה הזאת, מעין "יש לך בכלל אופי?!". נשארתי חייבת. "יש לי טעם משלי, זה לא רק אינטליגנציה, יש גם צורך במאפיינים פיזיים ותכונות אופי אנושיות איקס וואי זד" אמרתי. שיקרתי.
קמתי הבוקר ושחזרתי את כל המצבים בהם אותם מאפיינים היו מיותרים, לא היה להם כוח על מר אינטיליגנציה. עדיף לי בזמנו היה לבחור את הנרקסיסט הקרוב עם האינטיליגנציה הגבוהה, מראה למזכרת. כמו עם האקס שצחקתי עליו בזמנו שקנה לי את המראה הכי יקרה של dior, כאילו עבדתי עליו וגרמתי לו לבזבז כסף בכמות שלא היה צריך. אך הוא לא היה מראה. הוא היה טוב. אינטליגנטי ועם מאפיינים פיזיים ותכונות אופי אנושיות, וכמובן שזה שם נגמר והיום הוא כן המראה.
אהבתי אותו אבל לא אהבתי את עצמי. במקומו חיפשתי אחד בלי תכונות אופי אנושיות ואחריו גם בלי מאפיינים פיזיים. זכות נפלאה היא לאנשים לאהוב את עצמם. לא למצוץ לעצמם את הדם כדי להתחרמן מהשנאה העצמית והסאדומזוכיזם העצמאי המתקיים בלבקר את עצמך ואז לאונן על השנאה העצמית הגדולה שנוצרה.
עד לשם הגעתי. לא יודעת כמה מכם מצאו את עצמם שם, אבל בעבר יותר משהייתי מתחרמנת על השנאה העצמית, הייתי מתחרמנת מזה שמישהו אחר שנא אותי. מכמה קשה יהיה ללמד את האדם הזה לאהוב אותי שוב. יותר משהייתי מתחרמנת ללמד אותו לאהוב אותי מתוך שנאה, אהבתי להראות לו בהתחלה שחשוב מאוד לשנוא אותי.
מה זה חשוב תכונות אופי ומאפיינים פיזיים אם נשנא אותי בסוף.
תודה לפסיכולוגית שהביאני עד הלום