White Collar

אין לי משהו מיוחד לכתוב, פשוט הרבה זמן שלא כתבתי ואני מרגיש שאני צריך להקיא מחשבות על הדף (וירטואלי או לא, דף זה דף). אז זה פוסט ללא כותרת, וגם ללא ממש תוכן, וללא עתיד, וללא תקווה וללא חלום...

מכירים את זה שהיה לך rant שלם על החיים, ועל המצב ועל הכל ואז ניסית למצוא לו כותרת ו - fuck you זה מה? עכשיו כל מה שרצית לכתוב ולהוציא החוצה נעלם למחשכי הזיכרון המחורבן שלך, וזדיין. אז על זה בדיוק רציתי לדבר איתכם, או איתכן, או עם מי שלא יעשו את הטעות של להכנס לבלוג הזה ולנסות להבין למה לעזאזל OP מקיא המון מילים על דף (שכבר אמרנו שהוא וירטואלי) בלי להגיד שום דבר.

החיים, שאמורים היו לקבל תפנית חיובית ולהשתפר, ממשיכים להכניס לי קטנות לצלעות ולהשאיר אותי מרותק למזרן המחורבן. בין תובנות שלא הייתי צריך או רוצה כרגע, לבין בעל דירה שאמא שלו כל כך זונה שאני כבר לא משוכנע שהיא אפילו לוקחת כסף, היא פשוט זונה בחינם, לבין עוד דברים שאין לי אפילו איך לרמוז עליהם בלי להסגיר יותר מדי. כושילירבאק! אוקיי?

כשאני מנסה להילחם עם עצמי לצאת מהמרה השחורה הזאת, לקום מהדיכאון המשתק הזה ולנסות להרים הכל חזרה לאוויר, פתאום החיים מחליטים להזכיר לי ש"רגע, לא הדבר הזה, שעד עכשיו חשבת שהוא בסדר, אז FUCK YOU הוא לא בסדר! כי כושילירבאק, טוב? אתה לא יכול שיהיו לך דברים יפים". אז כושילירבאק חזרה, חיים, אני אעבור גם את זה, ויהיו לי דברים יפים אם תרצו בזה או לא.

ואז, הבנשלזונה, שאמא שלו עובדת בצמתים הכי מחורבנים בעזה (קלטתם? גם זונה שעובדת בצמתים זבל, וגם זונה ש... לא משנה, הבנתם ת'בדיחה. נראה לי) בקיצור, הבנשלזונה החליט לשלוף קלף מהשרוול, שהוא חושב שהוא ג'וקר, אבל הוא בעצם איזה 3 תילתן מזדיין שיגמור לו את החיים עוד יותר. 'פסדר, הבן זונה חשב שהוא גיבור, אבל הבן זונה עכשיו יבכה. ולא רק כי אמא שלו זונה, אלא כי עכשיו גם... לא משנה, אין לי איך להמשיך את הבדיחה הזאת, הבנתם את הרעיון - הלאה.

ניתוח, אמרנו ניתוח? אז FUCK YOU! You can't have nice things ועכשיו אם בכלל נטפל בבעיה אז זה יהיה לטפל בסימפטום בתקווה שהבעיה תחלוף מעצמה, כי כושילירבאק - זה למה!

הלאה... מה עוד לא התקלקל? האוטו? הא הא! FUCK YOU some more, תתכופף וקבל את זה כמו גבר. אז נלך למוסך מתישהו בקרוב ונראה למה החריאט הקטן מרעיש. בתקווה שזה לא משהו שנצטרך לשפוך עליו משכורת שלמה.

יאללה, מה עוד? עוד שני תהליכים שבנית עליהם קיבלו ברקס? נו מה זה כבר, תוסיף את זה לערימה המזדיינת, שפוך על הכל טרפנטין ותדליק את זה למדורת ל"ג בפאקינג עומר, אז מה אם רק סוכות עכשיו, מדורות זה כיף!

אז זהו, rant over. וכמו תמיד - Thank you for cumming to my TED talk.

לא יוצא לי לכתוב כאן הרבה, כי באופן כללי אני לא במצב לכתוב כל כך בתקופה הזאת. אפילו את הספרים (כן, ספרים, ברבים) שלי אני לא מצליח להמשיך לכתוב כרגע, קל וחומר את הרגשות שלי.

כבר לא מעט זמן שאני לא מצליח לבכות. אני צריך את זה, אני צריך להוציא את כל הרגשות החוצה ולתת לעצמי להתנקות, אבל אפילו השירים שהיו גורמים לי להוציא הכל בצורה הכי טובה לא עובדים כרגע. אין לי ממש מושג למה אני מרגיש את המועקה הזאת, ואין לי ממש מושג למה הנפש שלי מרגישה מרוסקת, אבל זה פשוט כך. אני מניח שדיכאון הוא דבר שלא פשוט להסביר, קל וחומר כשהנחת העבודה כרגע היא שאני סוחב איזושהי פוסט טראומה מורכבת. אני אומר "הנחת העבודה" כי אני לא מסוגל אפילו להבין מאיפה עשויה לנבוע טראומה, זה לא שמתישהו בחיים באמת הרגשתי שעברתי חוויה מטלטלת, או שאי פעם הרגשתי שמשהו "לא נורמלי" בחיים שלי.

אתמול נפגשתי, לראשונה מזה בערך חמש או שש שנים, עם משפחה, כזאת עם קשר דם ולא כזאת א שאספתי לעצמי סביבי. אני לא יכול לאמר שלא נהניתי, היה ממש כיף לשבת לדבר עם מישהו שקצת (בערך) עשוי להבין מאיפה אני מגיע ואיפה חלקים מהעבר שלי היו ונמצאים. אבל מתחת לכיף, מתחת לצחוקים ולסיפורים שהחלפנו והכל, מתחת להכל היו גם דברים שאני לא משוכנע שרציתי לשמוע. איך אמר שאנן סטריט פעם "לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים", אז כן, מתחת לסבבה הסתתרו כמה מסרים שהמוח שלי קלט ושמר. ופתאום אני לא משוכנע שאני לגמרי בסדר ולגמרי צודק בטענות שלי כלפי המשפחה שלי, לפחות כלפי המשפחה המורחבת. יש דברים שלא ידעתי, ויש דברים שאילו הייתי יודע אז יכול להיות שדברים שקרו היו מקבלים פרספקטיבה אחרת. יכול להיות שאם הייתי יודע לפני חמש שנים את מה שאני יודע היום הייתי יכול לראות את הדברים בפריזמה אחרת ולהיות קצת יותר "User friendly".

והנה, סוף סוף הדמעות יוצאות.

כנראה שלשפוך את הכל על ה"נייר" הוירטואלי עזר אחרי הכל.

הכותרת לא לגמרי מדויקת, זה יותר "אחרי פירוק יצרים בסשן" Clarity מאשר אחרי גמירה, כי לא הייתה שם גמירה פיזית, יותר מנטאלית.

אני שוב פוחד, פוחד מעצמי, פוחד מהמוות, פוחד דברים שאולי אין לי שום יכולת שליטה בהם, פוחד.

תמיד ראיתי בעצמי מפלצת, כדור הרס, שור בחנות חרסינה (יסלחו לי פה אנשי הביטויים בעברית, הביטוי באנגלית מציין 'שור' ולא 'פיל'). תמיד מרגיש לי כאילו אני הורס כל דבר שאני נוגע בו. למה אני מרגיש כך? שנים של 'שיחות עידוד' מאלו שקראו לעצמם המשפחה שלי, שנים על גבי שנים שבהן הם השכילו להסביר לי (גם כשלא רציתי בכך, וגם כשלא שאלתי אותם) כמה אני לא טוב בכלום וכמה אני לא טוב עבור כלום. בסופו של דבר הסלע שהיה הביטחון העצמי שלי נסדק וכל המילים הללו החלו לחלחל עד שהן זיהמו את כל מי התהום שהם התודעה שלי. עכשיו? עכשיו כל דבר קטן יכול לרסק אותי לאלפי רסיסים, לא משנה כמה טוב אני עושה, אם גרמתי למישהו אחד לכאב (כאב רע, מן הסתם) - הכל נעלם ואני הופך חזרה לכדור ההרס שתמיד הייתי, למפלצת, לשור המשתולל בחנות החרסינה. אני שוב פוחד מעצמי. מה אם אני מאמלל את בת הזוג שלי? מה אם היא לא רואה את זה, כי היא שבויה במין תסמונת סטוקהולם הזויה שכזאת? האם אני בכלל עושה איזשהו טוב בעולם הזה? מה אם העולם הזה באמת היה יותר טוב בלעדי?

ואז אני גם פוחד מהמוות, מהמוות שלי, שיותר את אוהבי עם כאב שאני לא רוצה לגרום להם, מהמוות של אהובי, שאני לא מצליח לדמיין את העולם שלי בלעדיהם. אפילו מהמוות, הבלתי נמנע, של חיות המחמד שלי. אני זוכר עד כמה כאב לי לאבד 'חברים' על ארבע, הם הרבה יותר מחברים, לכן המרכאות, על חלקם באמת עברתי את שבעת שלבי האבל, על הכאב מהאובדן של חלקם לא התגברתי עד היום. אף אחד לא רוצה לחוות כאב אמיתי, הרי, בואו נודה בכך. והכאב שמגיע מתוך אובדן של אהובים, בין אם הם בעלי חיים מסוג אדם או מכל סוג אחר, הוא הכאב הכי אמיתי שיש. אז איך מתמודדים עם כאב כזה? עם כאב שלעולם לא באמת עובר. איך מתמודדים עם עוד פרצוף שמופיע רק בחלומות ומזכיר לך כמה אתה אוהב אותו? איך מתמודדים עם הגעגוע והריקנות שמגיעה כשמתעוררים מהחלום והם לא שם? המון שאלות ללא תשובות...

למה כל השיט הזה מגיע אחרי סשנים מסוימים, ואחרי אחרים לא?

ואל תנסו לבלבל לי את המוח לגבי דרופ, אני יודע מה זה דרופ ואני יודע שגם שולטים עשויים לחותת דום-דרופ. אבל העובדה היא שזה לא מגיע עם כל סשן, וזה גם לא מגיע עם כל דרופ. כן כן, כל דרופ הוא שונה ולא כל הדרופים נולדו שווים, בלה בלה בלה... אפשר להוציא קיטור בבית הזה בלי שאף אחד ינסה להסביר לי את כל מה שאני כבר יודע אחרי כך וכך שנים בעסק הזה?

בקיצור, אני לא יודע מה אני מנסה להשיג בכתיבה הזאת. אבל אני יודע שזה לא שייך לפרופיל הרגיל שלי, ולכן זה מגיע לפה.

Thank you for cumming to my TED talk

אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי, אז החלטתי להוציא את הדברים בכתיבה, כדי שאולי "לדבר לקיר" יעזור לי להשתחרר מהחרא הזה.

העניין הוא שאני כבר לא יודע איך להסביר את עצמי יותר, וזה נראה כאילו כל פעם שאני מנסה אני רק הורס משהו נוסף ופוגע. אז החלטתי לחסום, לספוג, לא לתת לכלום לצאת החוצה יותר ולא לתת לשום דבר ממה שאני מרגיש או עובר להשתקף. זה יהיה מאד קשה, לפחות בהתחלה, ויהפוך אותי לאפטי לחלוטין לפחות לימים הקרובים. מה שגורם להכל להיות גרוע יותר כי בימים הקרובים אני חייב להיות הגרסה השמחה ביותר של עצמי*, ולהיות ה-Piero שאני תמיד.

אבל איך עושים את זה כשכל מה שבא לי זה לבכות ולהעלם?

לא יודע. אבל אני חייב לנסות, כמו תמיד, לא בשבילי, בשביל הסביבה, בשביל שהאנשים סביבי לא יראו את מה שהולך בפנים.

אני רגיל לזה הרי, אני עושה את זה כל החיים. אני לא חושב שיש בן אדם אחד בעולם שבאמת יודע הכל, מהכל, כל הזמן. אני לעולם לא אתן להם לדעת, כי הם לא צריכים לדעת. הם לא צריכים להתמודד עם החרא הזה, זה החרא שלי להתמודד איתו. לבד. כמו שתמיד עשיתי עד היום.

They say 1 is the loneliest number, but they're wrong, I was never 1.

האם אני אמשיך לכתוב לבלוג הזה? ובכן, אי אפשר לדעת. נראה מה יוליד יום. אני מקווה כן להמשיך לכתוב לפה, בשביל השקט הנפשי שלי, בשביל שיהיה לי לאן לפרוק. אל דאגה, אני לא מתכוון לפגוע בעצמי, אני רק תוהה אם אמשיך לכתוב פה ואם אחזור למשתמש ולבלוג הזה שוב.

אז עד לפעם הבאה - חייכו, זה מבלבל את האויב.

* שהיא גם ככה לא באמת הכי שמחה בעולם. דיכאון זה כיף! יאיי לי!