לא יוצא לי לכתוב כאן הרבה, כי באופן כללי אני לא במצב לכתוב כל כך בתקופה הזאת. אפילו את הספרים (כן, ספרים, ברבים) שלי אני לא מצליח להמשיך לכתוב כרגע, קל וחומר את הרגשות שלי.
כבר לא מעט זמן שאני לא מצליח לבכות. אני צריך את זה, אני צריך להוציא את כל הרגשות החוצה ולתת לעצמי להתנקות, אבל אפילו השירים שהיו גורמים לי להוציא הכל בצורה הכי טובה לא עובדים כרגע. אין לי ממש מושג למה אני מרגיש את המועקה הזאת, ואין לי ממש מושג למה הנפש שלי מרגישה מרוסקת, אבל זה פשוט כך. אני מניח שדיכאון הוא דבר שלא פשוט להסביר, קל וחומר כשהנחת העבודה כרגע היא שאני סוחב איזושהי פוסט טראומה מורכבת. אני אומר "הנחת העבודה" כי אני לא מסוגל אפילו להבין מאיפה עשויה לנבוע טראומה, זה לא שמתישהו בחיים באמת הרגשתי שעברתי חוויה מטלטלת, או שאי פעם הרגשתי שמשהו "לא נורמלי" בחיים שלי.
אתמול נפגשתי, לראשונה מזה בערך חמש או שש שנים, עם משפחה, כזאת עם קשר דם ולא כזאת א שאספתי לעצמי סביבי. אני לא יכול לאמר שלא נהניתי, היה ממש כיף לשבת לדבר עם מישהו שקצת (בערך) עשוי להבין מאיפה אני מגיע ואיפה חלקים מהעבר שלי היו ונמצאים. אבל מתחת לכיף, מתחת לצחוקים ולסיפורים שהחלפנו והכל, מתחת להכל היו גם דברים שאני לא משוכנע שרציתי לשמוע. איך אמר שאנן סטריט פעם "לדחוף מתחת לסבבה גם איזה כמה מסרים", אז כן, מתחת לסבבה הסתתרו כמה מסרים שהמוח שלי קלט ושמר. ופתאום אני לא משוכנע שאני לגמרי בסדר ולגמרי צודק בטענות שלי כלפי המשפחה שלי, לפחות כלפי המשפחה המורחבת. יש דברים שלא ידעתי, ויש דברים שאילו הייתי יודע אז יכול להיות שדברים שקרו היו מקבלים פרספקטיבה אחרת. יכול להיות שאם הייתי יודע לפני חמש שנים את מה שאני יודע היום הייתי יכול לראות את הדברים בפריזמה אחרת ולהיות קצת יותר "User friendly".
והנה, סוף סוף הדמעות יוצאות.
כנראה שלשפוך את הכל על ה"נייר" הוירטואלי עזר אחרי הכל.