אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי, אז החלטתי להוציא את הדברים בכתיבה, כדי שאולי "לדבר לקיר" יעזור לי להשתחרר מהחרא הזה.
העניין הוא שאני כבר לא יודע איך להסביר את עצמי יותר, וזה נראה כאילו כל פעם שאני מנסה אני רק הורס משהו נוסף ופוגע. אז החלטתי לחסום, לספוג, לא לתת לכלום לצאת החוצה יותר ולא לתת לשום דבר ממה שאני מרגיש או עובר להשתקף. זה יהיה מאד קשה, לפחות בהתחלה, ויהפוך אותי לאפטי לחלוטין לפחות לימים הקרובים. מה שגורם להכל להיות גרוע יותר כי בימים הקרובים אני חייב להיות הגרסה השמחה ביותר של עצמי*, ולהיות ה-Piero שאני תמיד.
אבל איך עושים את זה כשכל מה שבא לי זה לבכות ולהעלם?
לא יודע. אבל אני חייב לנסות, כמו תמיד, לא בשבילי, בשביל הסביבה, בשביל שהאנשים סביבי לא יראו את מה שהולך בפנים.
אני רגיל לזה הרי, אני עושה את זה כל החיים. אני לא חושב שיש בן אדם אחד בעולם שבאמת יודע הכל, מהכל, כל הזמן. אני לעולם לא אתן להם לדעת, כי הם לא צריכים לדעת. הם לא צריכים להתמודד עם החרא הזה, זה החרא שלי להתמודד איתו. לבד. כמו שתמיד עשיתי עד היום.
They say 1 is the loneliest number, but they're wrong, I was never 1.
האם אני אמשיך לכתוב לבלוג הזה? ובכן, אי אפשר לדעת. נראה מה יוליד יום. אני מקווה כן להמשיך לכתוב לפה, בשביל השקט הנפשי שלי, בשביל שיהיה לי לאן לפרוק. אל דאגה, אני לא מתכוון לפגוע בעצמי, אני רק תוהה אם אמשיך לכתוב פה ואם אחזור למשתמש ולבלוג הזה שוב.
אז עד לפעם הבאה - חייכו, זה מבלבל את האויב.
* שהיא גם ככה לא באמת הכי שמחה בעולם. דיכאון זה כיף! יאיי לי!
&pp=ygUIc2xpcGtub3Q%3D