ירושלים של זהב

רַחֲמָנָא דְעָנֵי לַעֲנִיֵּי עֲנֵינָא. רַחֲמָנָא דְעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא עֲנֵינָא.

אין פוסט, תרקדו.

אם היה לי שקל על כל הפעמים שחשבתי וכתבתי ומחקתי וניסיתי לכתוב עוד פעם בחודש וחצי האחרונים היו לי איזה 30 שקל. בדרך כלל אני כותבת בשיטת שגר ושכח. אני באופן כללי אדם אימפולסיבי שלא מתקשה למצוא את המילים בשביל לתאר את מה שעובר עליי. 

הפעם זה קשה. כביכול אני בסדר למי שמסתכל עליי מבחוץ והאמת שברוב הזמן אני באמת בסדר גמור. זה הרגעים האלה שאני נזכרת שאין לי את הדבר הכי יפה שהיה לי בשנה האחרונה. זה היה עמוק ויפה והרגשתי בטוחה בתוך הדינמיקה. 

אני לא יודעת מה להגיד שלא אמרתי כבר בשנה ומשהו האלה אבל אני אנסה. באופן כל כך פרדוקסלי היית החוויה הראשונה שלי בכל כך הרבה דברים. לא שאיתך הייתה הפעם הראשונה שעשיתי אנאלי אבל איתך זאת הייתה הפעם הראשונה שנהניתי מזה. 

מדי פעם בדרך החוצה אני מסתכלת על הקולר שהבאת לי שנשאר בדיוק איפה שהשארתי אותו, צובר אבק. היו תקופות שהפעמים היחידות שהייתי מסוגלת לנשום היו כששמת את הקולר עליי ומשכת אותו קצת כלפי מעלה. אף פעם לא אמרתי לך את זה אבל יש לי תחושה שאתה כבר יודע את זה. התחושה של להסתובב בעולם ולדעת שאני שייכת למישהו הייתה תחושה כל כך שקטה. 

הראש שלי כל כך מלא במחשבות בחודש וחצי האחרונים. אני חושבת שאני מבינה עכשיו למה אנשים אומרים שבדסמ זה ממכר. העולם הזה קשה בלי משהו שיסתיר אותו קצת. 

תודה שאתה חבר טוב שלי. תודה שהחלטת לעזור לי להתייצב אל מול הטראומות שלי ולא לברוח מהן. לא הייתי מעיזה אחרת. 

עכשיו זה מכשול שאני חייבת לעבור לבד. ניפגש בצד השני ❤️

יעל. זה השם שנתנו לי ההורים שלי. אני מאוד אוהבת את השם הזה כי האנרגיה שלו חזקה. יעל אשת חבר הקיני הייתה אישה חזקה שידעה לעשות את מה שצריך מתי שצריך. 

יעלי. זה שם שמותר אך ורק לאנשים מאוד קרובים אליי. באופן כללי אני מתחרפנת כשאנשים עם מינימום הכירות (אהמ זכרים סתומים בכלוב אהמ) קוראים לי יעלי אבל למדתי לחייך בנימוס ולבקש לקרוא לי רק יעל. 

שוש. זה איך שאמא ואחיות שלי קוראות לי כשאנחנו בשיחת נפש. אני מרגישה אהובה מאוד כשהן בוחרות להשתמש בכינוי הזה. ברמת העיקרון זה כינוי של כל הילדים של אמא שלי, גם של הבנים. 

ירושלמיתבדם. את השם הזה בחרתי לעצמי כשגרתי בכלל כשגרתי באילת. זה היה ביוני 2020 אחרי שנת לימודים הזויה לחלוטין. התחלתי ללמד באותה שנה וכמובן שהחלטתי לעבור לבד למקום הכי מבודד בארץ. כשפתחתי את הכלוב כבר ידעתי שאני לא אמשיך לגור באילת וכנראה שהתגעגעתי. כשאני נמצאת באינטראקציה עם השם הזה אני מרגישה יותר חופשייה. מי שמכיר אותי בחיים הוניליים שלי לא מפחד ממני. אני אחת הנחמדות. רק בשנה האחרונה גיליתי שיש לי תדמית מפחידה. אני חושבת שהתהליכים הנפשיים שעשיתי בשנים האחרונות לא היו מצליחים אם לא היה לי את האלטר אגו הזה. 

ירו. את השם הזה קיבלתי בצ'אט כאן. הכרתי כאן אנשים שאני לא חושבת שהייתי מכירה אחרת. מערכת היחסים הראשונה שהייתה לי התחילה בצ'אט. ההטרלות הראשונות שעשיתי באינטרנט היו בצ'אט. זה היה כיף. גם ההתחלה שלי בצ'אט הייתה בהתחלה של הקורונה ואני חושבת שזאת הייתה חוויה שדי עיצבה את היחס שלי אל האתר הזה. היינו הולכים לישון בחמש בבוקר כי לא היה כלום לעשות מחוץ לבית. 

ירולשמית. זה כינוי שהלן המציא לי ממזמן, הרבה לפני שהתחלנו את הדינמיקה. לא זוכרת ממה זה התחיל אבל זה כינוי נהדר שאני ממש אוהבת. (מי שינסה להשתמש בו ולא קוראים לו הלן יחטוף ככה שהוא יתחרט שהוא חשב על לדבר איתי). הפעם הראשונה שהלן ואני נפגשנו הייתה במאנץ' של אורדורה. היה קליק מאוד מיידי והיה ברור לי שמצאתי חבר חדש. בדיעבד כנראה שהעובדה שבערב הראשון שהלן ואני נפגשנו הלן עשה לי מיני סשן קאטינג די רימזה על מה שיקרה. 

ילדה.זונה. צעצוע. 

זה כל כך כואב. בזמן שהייתי בדינמיקה הרגשתי שיש לי מישהו שאני יכולה להישען עליו ולחקור מלא דברים בזמן ששומרים עליי. אף פרידה שהייתה לי לא הרגשתי ככה. אני מרגישה שאני השארתי חלק מהאישיות שלי מאחורה. כל כך צמחתי במערכת היחסים הזאת. העזתי להיפגש פנים אל פנים מול מלא טריגרים שהיו לי. הטריגר הכי גדול היה כמובן האנאלי אבל היו כל כך הרבה אחרים. גם אוראלי היה מכשול וגם הרבה דברים יותר קטנים אבל שהשפיעו עליי לא פחות. 

כל אחד מהשמות שלי אומר עליי משהו. אני לא אגיד שאני לא יודעת מי אני כי אני יודעת מי אני ועבדתי מאוד קשה בשביל לדעת מי אני. אני כן אגיד שזאת הייתה החלטה נכונה להפסיק את הדינמיקה אבל זה כל כך כואב, כל כך.

(אגב, אני לא שותה את עצמי לדעת וזה ממש מקור לגאווה כי זה מה שעשיתי בכל אחת מהפרידות שעשיתי.)

נשבעת לכם שבסין אתיקס ראיתי פחות עירום לעומת הנאמבר עכשיו של סלובניה באירוויזיון 

אזהרת טריגר חטיפה

***********************

אני מנפנפת את הגימפים לפינה ומתיישבת על הכיסא לידו. הוא מייבב ומתנשף אבל אני רואה שהוא מנסה להתאפס על עצמו. אני מנסה להתאפק קצת זמן אבל האומללות שלו מדליקה אצלי את כל הסאדיזם. אני שולחת יד נותנת פליק קטן לזין שלו. הזין שלו רפוי אבל זה לא מונע ממנו לצרוח ולהתפתל. בזמן שהוא מתפתל אני נותנת לו ביס בכתף ונוהמת:

"פעם הבאה שאתה זז הביס יהיה בנקניקיה המסכנה שלך למטה."

הוא מפסיק לזוז באופן כמעט מיידי. אני נעמדת מולו, מניחה את כפות הידיים שלי על פרקי כף היד שלו בזמן שהפרצוף שלי מאוד קרוב לפרצוף שלו. 

"אני הולכת לבקש מהחברים שלנו כאן לשחרר אותך, אתה תתנהג יפה?"

הוא מתחיל לעשות תנועה של יריקה אבל מתחרט באמצע.

"לא שמעתי אותך, שאלתי אם אתה תתנהג יפה?"

"כן מפגרת כן אני אתנהג יפה תשחררי לי את הידיים כב-"

הסטירה שהוא קיבל כמעט העיפה לו את הלסת מהמקום. הוא נרפה קלות וחוזר לתנוחה הזקופה. אני אוהבת כשהם חושבים שהם לא יישברו. 

"אתה מתכוון לכן גבירתי אני אתנהג יפה', ברור?"

"ברור ברור"

אני מגחכת קלות ומשחררת פליק קטן לזין. 

"מה אומרים?"

"כן אני אתנהג יפה... גבירתי!"

אני מלטפת לו את הלחי ומרגישה חמימות נעימה. 

"ילד טוב."

אני מסמנת לגימפים והם לוקחים אותו ומסדרים אותו בתוך סד. אני נעמדת מאחוריו ומורחת לו חומר סיכה. הוא נרתע ומתחיל לקלל ברצף.

"חבל שתקלל, עדיף לך לקבל את מה שהולך לקרות. ככה תהנה זונה קטנה שלי."

אני מסמנת לגימפים ואני נעמדת מולו עם אחד מהם בזמן שהשני כבר מכין את עצמו מאחוריו. 

"אתה עוד לא ראוי לגעת בי אז החבר שלנו פה ידאג לצרכים שלי בזמן שהחברה השני ידאג לצרכים שלך."

אני מפשילה כלפי מעלה את השמלה שלי בזמן שהגימפ יורד על הברכיים ומוציא את הלשון החוצה.

"צאו לדרך"

אזהרת טריגר cnc בגדול וזה

****************

הוא מתעורר ונפלטת לו אנחה עמוקה. הוא מנסה לשלוח יד ולהוריד את השק שמכסה לו את הראש ומגלה שהוא לא מסוגל. ידעתי שהאזיקונים יהיו רעיון טוב. הוא מתפתל קצת על הכיסא בזמן שאני יושבת מולו ומעבירה את היד שלי על קיין הבמבוק. מתישהו נמאס לי אז אני נותנת מכה מהירה על כרית כף היד. הנשיפה המופתעת שלו מחרמנת אותי. אני נעמדת מאחוריו ומצמידה את הפה שלי לאוזן שלו. 

"שלום מתוקי"

"כוסאמאשלך מתוקי כדאי שתשחררי אותי מהר מאוד או שתתחרטי על זה"

אני צוחקת צחוק מהיר בזמן שאני נועצת ציפורניים בשכמה בצד ימין שלו. הוא מנסה להתקדם קדימה בכיסא אבל הוא לא מסוגל. אני מסמנת לאחד הגימפים שעומד בפינה להתקדם. הוא נעמד מול הכיסא וממתין.

"תוריד לו את השק בבקשה"

הגימפ מוריד את השק ורצף קללות של נהג משאית יוצא מהפה של הקורבן החמוד שלי. אני מסמנת לגימפ ללכת ונעמדת מול הכיסא. הוא משתתק מההלם ואני מנצלת את ההזדמנות.

"אני רואה שלא הבנת לאיפה הגעת אז נתחיל מההתחלה. הכלל הראשון הוא שלא מקללים."

"יא בת זונה מי את יא מזדיינת אוכלת בתח-"

"בינתיים מי שאוכל בתחת זה אתה."

הוא משתתק ואני רואה את ההבנה מתפשטת על הפרצוף שלו. אני מסמנת לגימפ השני והוא מביא לי את השלט והולך. הקורבן נד בראשו באימה בזמן שאני מנפנפת את השלט מולו. 

"שנייה תקשיבי את לא באמת חייבת לעשות את זה את יכולה לתת לי ללכת אני מבטיח שאני לא אגיד כלום לאף-"

אני לא נותנת לו לסיים את המשפט ולוחצת על השלט. אני מתחילה ברטט נמוך יחסית. הוא חושק שפתיים אבל אני רואה את השבירה מתקרבת. אני מעלה לאט לאט את העוצמה של הפלאג ומחליפה תוכניות. הזין שלו מתחיל לעמוד ואני מגחכת בקול.

"חשבתי אתה גבר גבר ובסוף אתה גומר מהתחת אה?"

הוא נוהם אבל יש לו דמעה בזווית העין. אני מתכופפת קדימה ומנגבת לו את הדמעה.

"די בבקשה די אני לא מסוגל יותר"

"די מה?"

"די בבקשה תפסיקי"

"להפסיק את מה? תדבר ברור"

הוא מתנשף בכבדות והזין שלו עומד חזק.

"תפסי.. תפסי.. תפסיקי בבקשה את הרטט הזה אני מתחנן"

אני נשענת קדימה ולוחשת לו באוזן:

"אני אפסיק רק כשתגמור"

אני קוראת לשני הגימפים ומסמנת להם לאונן לקורבן.

בזמן שהם מתעסקים עם הזין, הביצים והפטמות אני משחקת עם השלט.

הוא בוכה בשקט אבל הדמעות זולגות מעיניו בלי הפסקה בזמן שהוא גומר בפה של אחד הגימפים.

אזהרת טריגר חטיפה, אונס ובאופן כללי אלימות מינית קשה. בבקשה אל תקראו את זה אם אתם חושבים שזה יטרגר אתכם בסדר? אני שמה מלא אנטרים בכוונה.

************************

אין לי כוח

זאת המחשבה שמלווה אותי בשעות שעוברות עליי. אחרי שבימים האחרונים הפשיטו אותי מכל דבר שהופך אותי לאנושית סוף סוף אני לבד במרתף. אני מנסה לחשוב מה קרה לי אבל האירועים מעורבבים ומטושטשים לי. אני עכשיו נקייה מבחוץ אבל מרגישה כל כך מחוללת מבפנים. אני מתגעגעת לבגדים. אני גם מתגעגעת ללאכול אוכל עם סכום. אני מנסה להתיישב אבל קשרו אותי בתנוחה בעייתית הפעם. שמו לי זוג אזיקים ליד ורגל שמאל ואת האזיקים חיברו לקיר. גם השרשרת של הקיר הרבה יותר קצרה הפעם. אין הרבה מרווח לתמרן. אני משקיעה מאמצים במשך כמה דקות ובסוף מצליחה לעבור לתנוחה שמזכירה ישיבה איכשהו. אני מתנשפת אחרי המאמץ אבל קצת מרוצה מעצמי. את השמחה על התנוחה החדשה קוטעים צעדים במדרגות. אני מתכווצת לתוך עצמי בזמן שהדלת נפתחת. 

"בוקר טוב ליפהפייה הנרדמת"

אני מחליטה שלא לענות. שיילך קיבינימאט.

"נראה לי שלא שמעת אותי, אמרתי בוקר טוב"

אני מרימה אליו את המבט ומקווה שהוא רואה עד כמה שאני מתעבת אותו. הוא מחייך חיוך ממש גדול, גדול מדי.

"תהיתי לעצמי מתי יתחיל המרד, קצת מאוחר ממה שחשבתי"

אני יורקת לרצפה ולא עונה לו. הוא מתכופף אליי נותן לי סטירה מצלצלת.

"אז ככה אנחנו משחקים היום? אין בעיה נסיכה"

אני יורקת עוד פעם. הפעם היריקה נוחתת על הנעל שלו. התגובה לא מאחרת לבוא והפרצוף שלי עושה הכירות קרובה מדי עם הנעל שלו. 

"אחחחח זונה קטנה, הולך להיות לי כל כך כיף היום"

הוא ממשיך למרוח את הלחי שלי על הנעל שלו. אחרי כמה זמן הוא סותם לי את האף אז אני פותחת את הפה. הוא מנצל את ההזדמנות ודוחף לשם את הנעל.

"תנקי אותה טוב טוב זונה"

אני מנסה לברוח עם הראש שלי לאחור אבל הוא תפס לי את השיער חזק. סעומו. אני מנסה לברוח יותר חזק ובתגובה הוא מושך לי בשיער עוד יותר חזק. אני שומעת מישהי צורחת ורק אחרי כמה שניות אני מבינה שזאת אני. הוא מחזיק לי את הראש ומתחיל לתת לי סטירות בקצב. אני נכנעת ומוציאה את הלשון. הגיחוך שלו כל כך מורגש. הוא מעביר לי הלשון הלוך חזור על הנעל המטונפת שלו. איכס. 

אני מנסה להחזיק את זה בפנים אבל אני לא מצליחה ומקיאה לו על הנעל. הוא דוחף אותי אחורה ולכמה דקות ארוכות שהרגישו כמו נצח השתררה דממה. בזמן שאני משתבללת בתוכי אני שומעת אותו מהמהם.

"מה נעשה איתך אה?"

אני ממשיכה להשתבלל ולקוות שיימאס לו. אני שומעת רעש של מים מברז וצעדים לכיווני. את ההפסקה המפתיעה שקיבלתי קוטע רצף אכזרי של בעיטות שמכוונות היטב לבטן שלי. אני מנסה לחזור לנשום בזמן שהוא משחרר אותי מהאזיקים. הוא זורק אותי לאמצע החדר ומחזיק את פרקי כף היד שלי ככה שאני על הגב עם ידיים פרושות לצדדים. אני אוזרת אומץ ויורקת לו בפרצוף. הוא בתגובה מטיח את הברך שלו בכוס שלי. זה כואב ואני מתחילה לראות כוכבים בקצה שדה הראייה שלי. 

הוא נעמד וממשיך לבעוט בכל איזור שמתחשק לו. אם זה בבטן, בצלעות או בכוס. אני מתחילה לייבב ונראה לי שזה גרם לו להרביץ חזק יותר. 

לאט לאט הכתמים השחורים משתלטים על שדה הראייה והכל נהיה שחור.

כשלבעלים יש צעצוע זה מאוד ברור מה המקום של הצעצוע. הצעצוע תפקידו לשעשע את הבעלים. גם לזונה יש מקום מאוד ברור. המקום של הזונה הוא ליד הרגליים של הבעלים. השאלה המעניינת היא מה קורה כשזאת זונת צעצוע. אני באופן אישי חושבת שהמקום של זונת צעצוע זה להיות נגישה לכל מי שהבעלים רוצה שהיא תהיה נגישה אליו. נגיד כמו בסרט סיפורה של או בקטע שהיא עוברת את האילוף? אז כל הנשים שם לובשות איזה שמלה מוזרה ככה שכל האיברים החשובים נמצאים בהישג יד. אז לזונה אין צורך בתחתונים למשל. או בחולצה. 

תכלס זונה ראויה לשמה לפעמים תהיה לבושה אלגנטי ולא סתם בעירום. לבוש גם משפיע על המקום. אנשים מתלבשים לפי המקום שהם הולכים אליו. 

אז מה המקום הראוי לזונה שהיא גם צעצוע? קודם כל זה יהיה על הברכיים, רצוי בתנוחת נאדו. אם זה יהיה במסגרת פליי שהבעלים מארגן אז המקום יהיה בכניסה, שיהיה לאורחים משהו יפה לשטוף בו את העיניים. 

ובכלל אולי זה לא משנה. המקום הראוי לזונה הוא המקום שהבעלים שלה מחליט שראוי בשבילה. נגיד כרגע המקום הראוי בשבילי הוא בחדר השינה שלי על הברכיים עם פלאג. 

לא יודעת למה אבל אני כל כך קלישאתית לאחרונה. בכל מקרה באתי להניח את הדבר הזה וללכת.

אני חושבת שאחד מהפטישים הגדולים שלי זה החפצה. האמת היא שגם כשהייתי שולטת עחזריט זה היה פטיש גדול שלי.

לכבוד העובדה שהלן ואני מציינים שנה בדינמיקה הלן החליטה לעשות לי סשן מיוחד. ההוראות לפני שהגעתי היו מאוד ברורות. להגיע, לפתוח עם המפתח, להתפשט בסלון ולהגיע לחדר עם כיסוי עיניים ובלי מכשירי שמיעה. חוץ מהחלק של כיסוי העיניים והשמיעה זה התחלה די רגילה של סשן אצלנו. 

נכנסתי וישר ירדתי על הברכיים לתנוחת נאדו. במחשבה לאחור זה נחמד ההתנייה שקיבלתי שכשאני בסשן המקום שלי הוא על הברכיים. בדרך כלל הלן מדבר בסשן אבל הפעם הוא לא הוציא מילה מהפה לכל אורך הסשן. לא היו הרבה אקטים, כל אקט שהיה היה לאורך זמן. נגיד כשהלן הצמידה לי ויברטור לדגדגן עם מסקינטייפ זה היה כל כך לוהט. התחושה שאני פשוט בובה שממש לא מעניין אף אחד מה הרצונות שלי שחרר אצלי משהו. 

אני חושבת הרבה בזמן האחרון על המקום שלי בתור נשלטת. הסיבה שאני מסוגלת לתת את השליטה היא אך ורק כי אני מרגישה בטוחה בכל המובנים. ביטחון ויציבות זה כל כך חשוב. נכון, יש לי גם אחריות להגיד ולתקשר את המקום שלי אבל היכולת לספר את הדברים שטיפה מתביישים בהם (או הרבה מתביישים בהם) תלויה בתחושת הביטחון. בדסמ זה כל כך מסוכן. המקום החשוף והפגיע לא מוריד סיכונים. 

אור ואהבה ❤️