ירושלים של זהב

רבתי ריב כסאח עם משאבי אנוש בעבודה שלי וזה הגיע לפסים מעשיים שהחלטתי לבטל את הפיילוט שרציתי לעשות השנה. סיימתי לעבוד יותר קשה מדרגת השכר שלי.

טריגר אובדנות 

***********

היא הגיעה אל המחלקה ביום חמישי. הייתי מאושפזת כבר שבוע והייתי ביום גרוע במיוחד. הזעם בתוכי לא נתן לי לדחוף אותו פנימה וצרחתי אי אילו פעמים אל הריק. בזמן משבצת דינמיקה קבוצתית ראיתי אותה חולפת במסדרון. ידעתי שהיא תיכנס אליי לחדר. הייתי לבד בחדר עם שלוש מיטות. לא טרחתי להיכנס לחדר שלי כי לא רציתי לדבר ולהיות סוציאלית עם אף אחד. קראו לי לדבר ושנעשה חלוקה של מדפים. נכנסתי והצבעתי על מדף יחיד - "בזה אני משתמשת, מוזמנת להשתמש בכל שאר הארון."

היא ישבה על המיטה עם מבט ריק מתוכן. אני מכירה את המבט הזה מבפנים. זה לא סימן טוב כשיש אותו. 

ניהלנו שיחה קצרה על השמות של שתינו. היו לה סימנים של אזיקונים על הצוואר והיא הצביעה עליהם וסיפרה לי שהיא ניסתה להתאבד ואחותה הקטנה הצילה אותה. היא לא השתמשה במילה הצילה. בתמורה סיפרתי לה על הפעם ההיא שניסיתי להתאבד בצבא עם הרובה שלי. 

אני מתגעגעת אליה. אני לא חושבת עליה כל יום אבל בזמן האחרון היא נמצאת שם יותר. הד של מה שהיה יכול להיות אם היא הייתה מצליחה לשרוד. 

אה אליצור, מלא זמן לא דיברנו. כן כן אני יודע שהאישה והילדים זה סיבה טובה. לא בטוח שאני רוצה להשתמש בתירוץ הזה. תמיד סביב נובמבר אני נזכר בחיוך שלך. היית החייל הכי פעור בפלגה. המזל היה שכולם אהבו אותך. כן זה אליצור, האהבל המושלם. ואולי בכלל לא היית אהבל. עם הנחישות להצליח יחד עם כולם. 

המסלול היה קשה, לי במיוחד. בטירונות יחידה ראיתי אותך באחת מההקפצות של הלילה. ירד גשם מטורף וזחלנו הלוך חזור כמו שפוטים של הסמל. כולם היו עם מבט של סבל טהור ורק אתה חייכת. אני זוכר שכעסתי. מה נסגר איתך אתה לא מבין כמה זה נורא ואיום? הבוץ נכנס לכל המקומות האפשריים. גם כאלה שלא ידעתם שאפשר. אחרי כמה ימים היה זמן חסד וישבנו ביחד ושאלתי אותך על הלילה ההוא. 

"למה חייכת?"

חייכת את החיוך המושלם. "כי אני חי, ואם אני חי אני יכול לעשות טוב בעולם."

זה לא הסוף שהיה מגיע לך אליצור. איפה החיוך שלך?

היום היה יום קשה. כואבת לי הרגל בקטע שהלכתי לעשות סיטי השבוע ויש לי פיזיותרפיה ביום ראשון. היום היה יום טוב. אחרי שנחתי (ולקחתי משככי כאבים) גררתי את עצמי לפאב השכונתי ופגשתי חברים של אחותי הגדולה. ישבתי איתם ואז החברים שלי הגיעו. היה מפגש אמיתי, מרגש כזה. דיברנו על נושאים קשים במיוחד אבל זה עזר לי. יש אור בקצה המנהרה.

❤️

אור ואהבה 

יש איזה יוצרת תוכן חמודה באינסטגרם שכזה מפיצה מסרים של חום ואהבה וזה "הקיום שלכם מספיק" ואז היא כזה שמה מדי פעם פוסטים על הסכסוך אצלנו. אגב לא משהו אנטישמי, סתם תמים כזה. כאילו הרגנו חמישה עזתים היום כי הם עברו את הקו הצהוב והיה פוסט שאנחנו לא שומרים על הפסקת האש. 

זהו בגדול, מבאס.

והאמת שאני די בטוחה שאני יודעת למה. אנחנו בדרך לסיים חלק מאוד משמעותי מהמלחמה והגוף שלי מתחיל לשחרר שליטה כנראה. היום לא נרדמתי, לפני יומיים לא נרדמתי גם עד איזה שלוש בבוקר. לפחות אתמול ישנתי אצל חברים. גם הצלחתי לישון וגם הם דאגו לי שאני אוכל כמו שצריך. כיף להיות אני. 

(אני אדאג לקחת כדור מחר בלילה, אולי זה ישבור את המעגל)

אור ואהבה 

❤️

שתיתי מספיק מיץ אומץ אז באתי לכתוב כאן כמה אמיתות. כל השולטות שעסוקות להראות שיש להן גדול - רואים לכן. אגו זה חשוב אבל בחייאת בואו נתרכז באגו שמבוסס על תכונות חיוביות ולא על להוריד אנשים אחרים. יום טוב אני הייתי יעל אתם מוזמנים לריב בתגובות או שלא ממש לא אכפת לי 

אני בתקופה יצירתית מטורפת והרומן שאני כותבת מקבל צורה מכל מיני כיוונים. קיצר כתבתי כמה קטעים היום וזה קטע שאני ממש אוהבת אז הנה:

והנה אנחנו שוב במחלקה.

 נועה יושבת בחדר צוות ומדברת עם כוכי, בזמן ששרון מובילה קבוצה לא מתוכננת בסלון.

רותי עומדת בצד ובוחנת את כל הדיירות, בודקת מי חסרה. היא מהנהנת לעצמה ומתחילה לחפש את אפרת - בחדרים, במטבח, בחצר.

היא מוצאת אותה בחצר: מעשנת סיגריה אחרי סיגריה. מדליקה את הבאה בגחלת הקודמת.

 רותי מתיישבת בכורסה שמולה. אפרת עוצמת עיניים ונושפת עשן.

 רותי שולפת חפיסת סיגריות מהכיס ומדליקה לעצמה אחת.

אפרת מעשנת בדממה. כף רגלה השמאלית מתעוותת בתנועה קטנטנה.

 רותי ממשיכה לעשן בשלווה, לא מתייחסת.

אפרת מדליקה את הסיגריה הבאה בשרשרת.

 רותי עוד לא סיימה את הראשונה.

 העיניים של אפרת כבר לא סגורות.

היא בוהה בגזע כרות. אפשר לראות את שביל השרף החורש את דרכו במורד הקליפה.

רותי מסיימת את הסיגריה. היא נעמדת ליד אפרת ומביאה לה את החפיסה שלה.

 אפרת מושיטה יד.

רותי שומטת את החפיסה ונכנסת פנימה.

 העשן ממש

יך להתאבך בחוץ.

יש ספר שאני כותבת לפחות ארבע שנים אבל בשבוע האחרון הוא פתאום קיבל צורה והיום סיימתי לכתוב את החצי הראשון. אני יודעת זה רק טיוטה ראשונית אבל איזה מוזר יש עלילה שלמה שאני אחראית עליה. זהו תודה על ההקשבה ❤️

יש לפחות שני פוסטים בקנה אבל הרגע הייתה לי שיחה קורעת עם תלמיד שסיים כיתה ט'. הוא עבד ושכח שיש שיעור ואז כשדיברנו הוא אמר לי שאיזה כיף יהיה לי שעה חופשית ואני כזה - אני מתכננת לצאת למרכז העיר ולעשות את הסידורים שלי יותר מוקדם על איזה שעה חופשית אתה מדברררררר.

קיצר זהו, אני מבוגרת סופית עם הקובץ.