|
|
|
הייתי היום בבוקר אצל הפסיכיאטרית. אני אצלה כל חצי שנה בערך. בתקופות טובות אני גוררת את זה לפעם בשנה. אני לא בתקופה טובה עכשיו. בכלל. מצד שני אני בתקופה ממש מוצלחת במישורים אחרים בחיים שלי. אם זה בלימודים ואם זה בעבודה.
קיצר כשהתיישבתי אצלה אמרתי לה שאני מבינה את הקללה של הסינים - שיהיו לך חיים מעניינים.
(בכלל יש לי דיכאון של לפני יום הולדת פלוס ירידת מתח מהאיראנים, אני פשוט אגרור את זה וזה יסתדר מעצמו)
כי ישבתי עליו חמש שעות רצוף בשביל ללמוד. לא מבינה למה אני לומדת יותר טוב עכשיו לעומת התואר הראשון. לא ברור הקטע.
היום לימדתי קבוצה של שלוש סטודנטיות במסגרת פיילוט בעבודה שלי. קיצר אני עומדת מולן ומסבירה משהו לגבי כתיבת עבודה סמינריונית וסטודנטית שלי לשעבר התפרצה פנימה והתחילה לדבר על זה שמעלים אותה לועדת משמעת. האינסטינקט הראשוני שלי היה להקשיב לה כי זה תמיד מה שאני עושה עם סטודנטים שלי. אחרי חמש דקות כבר הבנתי שזה לא הולך להפסיק אז רמזתי לה שהיא צריכה ללכת. היא לא הלכה. רק כשהסטודנטיות אמרו לה שזה לא מתאים ושהזמן שלהן איתי קצוב היא הלכה. אה שכחתי לציין שזה היה מפגש ראשון איתן.
זה לא נגמר שם לא ולאאאאאאאא
בערך שעתיים אחר כך ישבתי עם סטודנטית אחרת והיא ישבה על חומר די מסובך בתורת הקבוצות והסטודנטית ההיא נכנסה עוד פעם. החונכת שלה שהיא חברה די טובה שלי נכנסה איתה ודיברנו על הועדה איזה שעה ברצף. היא חזרה על משפטים שאמרתי לה שכדאי להגיד בועדה עם טון מתייפיף וכאילו זה הייתה חוויה קשה, מאוד.
גם כי היא די התקיפה אותי אבל זה באמת בסדר, לא פעם ראשונה שאני מתמודדת מול סטודנטים מורכבים. הבעיה הייתה שהיא לקחה את הקשב שלי ופגעה ביכולת שלי לעבוד ולסייע לסטודנטים שהגיע להם יותר מזה.
זהו זה מה שהיה היום, כיףףףףף
זה בדיוק המשפט שאמרתי לחברה דקה אחרי הצפירה היום בבוקר.
אני חושבת שבגלל שאני בוכה בצפירות אני יודעת להעריך את מה שיש לנו.
חג עצמאות שמח ❤️
לאחרונה יש לי יומיים טובים ואז יום אחד רע. זה במקרה הטוב, במקרה הרע זה יום טוב ואז יומיים עד שבוע שבועיים של ימים רעים.
כשקמתי היום בבוקר זה היה בוקר טוב. זה לא נשאר ככה:(
פגשתי סטודנטית חדשה שמסתבר שהייתה פציינטית של אבא שלי. בסך הכל שאלתי לגבי תחבושת שהייתה לה על היד.
לא הצלחתי לחזור לעצמי אחרי המפגש איתה. היא רק חיכתה שמישהו יקשיב לה.
אין לי כוח להיות אני בחיי
רק שתדעו שהפוסטים המתפלספים שלי תמיד היו עם התבנית של "על ..." ואז קראתי את דייויד יום וגיליתי שהוא גם עשה את זה.
עכשיו לענייננו -
היה פוסט נחמד מאוד של גברת לוטוס שאני מאוד מחבבת (אפשר לקרוא ואפילו כדאי כאן)
אז שני השנקל שלי על העניין הם כאלה - צנזורה עצמית מתרחשת (לפחות ממה שאני מכירה) רק כשיש תגובות לא נעימות מהסביבה.
כשהייתי נשלטת של הלן היינו חזק בעולמות ה-cnc. כשיש נשלטת שנולדה עם מערכת רבייה נשית ושולט שנולד עם מערכת רבייה גברית אז התגובות כאן לא נעימות לעיתים. היה פוסט שלו שתיאר את אחד מהסשנים המשמעותיים שהיו לנו. הפוסט תיאר איך הצלחתי לשבור גבול אנאלי שנוצר אצלי כתוצאה מניסיון אונס שעברתי באחד המפגשים הראשונים שהיו לי כאן בכלוב. מישהי בחרה להגיב מהבטן ופחות או יותר אמרה שבגלל שיש לו זין הוא בחיים לא יוכל להכיל אותי. שנאת גברים הכי טהורה שראיתי עד אז ומאז.
כמובן שעניתי לה כי מי היא שתחליט שאני נסיכה שצריכה חילוץ, בכלל לא שאלו את דעתה.
קיצר מאז אני מצנזרת את עצמי כאן. מאוד.
אוקיי אז אני אוהבת את השירים של אובידיוס.
כמו כן אני צנצנת אם הוא לא היה בדסמי.
זהו חזרתי ללמוד בעי
שאלה לכאורה יומיומית. אין בה שום דבר רגיל. אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת, בחיי.
זה היה קל יותר לענות על זה אם הכל היה רע ונורא.
זה גם היה קל לענות על זה אם הכל היה טוב ונהדר.
מה שלומך?
זה לא שאני לא רוצה לענות על זה.
אני פשוט לא מסוגלת.
עדיין לא.
צהוב, חום, הרבה ירוק.
כוחו של הצבע הירוק עדיין במותניו.
יש לי בדיוק 3 שערות לבנות.
השרירים שלי מזכירים לי שהם קיימים.
אני אחלוף מהעולם הזה יום אחד.
היום הזה הוא לא היום.
לא היום.
לא היום.
לא היום.
לא היום.
רמת ביצוע יפה ואף מקורית, גישה בכיינית וצפויה ולכן אני נותנת ציון 7.5/10 בסולם ירושלים:)
