אה אליצור, מלא זמן לא דיברנו. כן כן אני יודע שהאישה והילדים זה סיבה טובה. לא בטוח שאני רוצה להשתמש בתירוץ הזה. תמיד סביב נובמבר אני נזכר בחיוך שלך. היית החייל הכי פעור בפלגה. המזל היה שכולם אהבו אותך. כן זה אליצור, האהבל המושלם. ואולי בכלל לא היית אהבל. עם הנחישות להצליח יחד עם כולם.
המסלול היה קשה, לי במיוחד. בטירונות יחידה ראיתי אותך באחת מההקפצות של הלילה. ירד גשם מטורף וזחלנו הלוך חזור כמו שפוטים של הסמל. כולם היו עם מבט של סבל טהור ורק אתה חייכת. אני זוכר שכעסתי. מה נסגר איתך אתה לא מבין כמה זה נורא ואיום? הבוץ נכנס לכל המקומות האפשריים. גם כאלה שלא ידעתם שאפשר. אחרי כמה ימים היה זמן חסד וישבנו ביחד ושאלתי אותך על הלילה ההוא.
"למה חייכת?"
חייכת את החיוך המושלם. "כי אני חי, ואם אני חי אני יכול לעשות טוב בעולם."
זה לא הסוף שהיה מגיע לך אליצור. איפה החיוך שלך?