ירושלים של זהב

כשהתקבלתי ללימודים בחינוך מיוחד אני זוכרת שהיו כמה דברים שהייתי צריכה לעשות. היה צריך לקרוא טקסט קצר ולענות על שאלות, הייתה דינמיקה על מה צריך לקחת בשביל לשרוד על מאדים והיה ראיון אישי. אני זוכרת שהיא כל הזמן שאלה אותי על מה אני חושבת שהייתי יכולה לעשות אחרת ושלא הבנתי למה היא רוצה שאני אעשה את זה. כנראה שהייתה לי יכולת רפלקטיבית בסיסית כי התקבלתי באותו יום. 

בשבועיים האחרונים אני חזרתי לשחות במים. גם בחיים האישיים וגם בחיים הבדסמיים. אני חושבת הרבה על מה אני מביאה בסיבוב הנוכחי. הייתי שולטת לא רעה לדעתי בפעם הקודמת אבל אני חושבת שאני יכולה להיות הרבה יותר טובה מזה. השליטה העצמית שלי מאוד השתפרה בשנתיים האחרונות. ההבנה של מה עושה לי טוב ומה לא השתפרה. אני מסתכלת על אינטראקציות שהיו לי בשבועיים האחרונים ויודעת להגיד מה היה טוב ומה כדאי לשפר. 

התחלתי תהליך עם שני נשלטים שונים. שניהם חמודים מאוד ולשניהם יש יכולות טיפה שונות. כבר שכחתי את הבתוליות הזאת ביחסים. יש בזה משהו נחמד. לפני כמה זמן אמרתי לפסיכולוגית שלי שהפעם אני עושה מה שאני רוצה. המטרה מבחינתי היא להקל לי על החיים. כל הטרנד של איכסה שולטות, שולטות זה עם עצלן קצת מעצבן אותי לא אשקר. 

מאז שחזרתי מהודו לא כתבתי יותר מדי. לא רק פה, גם ביומן שניהלתי בהודו. אולי הייתי צריכה זמן להיטען אחרי המאמץ שהיה שם. 

אני חושבת שעכשיו זאת פעם ראשונה אחרי שבע שנים שאני מרוצה מהחיים שלי. תמיד היה לי לפחות דבר אחד שהתקשיתי איתו. נשלטים כתבו לי השבוע וכתבתי להם "לא חסר לי כלום" ובאמת התכוונתי לזה. הייתי רוצה אולי קצת דברים אחרים אבל אני אולי לא בשלה לזוגיות עדיין. אני מאוד מפחדת להתחיל לחפש. 

השיר ששמתי פה ליווה אותי במהלך שנה ב', השנה שבה אבא שלי נפטר. הלוואי והייתי יכולה לדבר עם יעל של לפני שבע שנים ולהגיד לה שעוד נכונו לנו ימים יפים.

אור ואהבה ❤️ 

האמת היא שאני בשבוע טוב מאוד. קצת עצבנו אותי מוקדם יותר אבל חליק. חברה שלי התעצבנה על אמירה פוליטית כלשהי וכל מה שחשבתי עליו זה שהיא סופר צבועה כי היא עשתה בדיוק אותו דבר מהצד השני. לא אמרתי לה את זה כי נמאס לי מויכוחים פוליטיים ומאז שחזרתי לארץ אני נמנעת מפוליטיקה כמו ממגיפה שחורה. 

אתמול והיום השקעתי את הזמן בלהתיידד עם קלוד. קלוד הוא כמו צ'אט גיפיטי רק יותר אקדמאי. שמעו אני מרגישה שאני עברתי מכרכרה עם סוסים למכונית חשמלית. לא סיימתי את העבודה עדיין אבל כל הדברים שקשה לי איתם הרבה יותר קלים. הבאתי לו את הסיפור שרציתי לנתח לפי הקריטריונים שכבר בחרתי והוא כתב בנקודות. אחרי זה אמרתי לו לכתוב את זה בפסקה והוא כתב כמו פרופסור ואני כזה איח לא רוצה עבודה כזאת. אז הורדתי לו את המשלב ופירקתי לו את העבודה למרכיבים שרציתי. את כל זה עשיתי אתמול ואז נגמרה לי מכסת ההודעות אז חיכיתי להיום. היום העתקתי לו את השאלה ואז את כל הטקסט שעשיתי אתמול ואמרתי לו שאני צריכה שהעבודה תהיה שני עמודים ולא עמוד אחד. הוא נתן לי איזה שבע רעיונות ואז הוא הציע לי לשכתב את הטקסט עם הרעיונות החדשים. בחרתי ארבעה רעיונות ועכשיו אני משכתבת את הטקסט לבד. מוסיפה ציטוטים, החלקים שאני אוהבת בלכתוב.

אז הייתי בפמדום של אורדורה. האמת היא שדי חששתי לפני הפמדום. היו לי חששות שאני לא אמצא את עצמי וארגיש כמו נטע זר והאמת היא שהיו רגעים לא מעטים בהתחלה שבאמת הרגשתי לא שייכת. 

הרגע שבו התחלף אצלי הדיסקט היה כשהצעתי לנשלט חמוד להחטיף לו ולמישהי חמודה לבוא לראות איך אני עושה את זה. בגלל שהחלטתי למסור את כל הצעצועים שהיו לי הגעתי למסיבה רק עם הידיים, השיניים והרגליים שלי אבל אני יצירתית מספיק:)

קיצר הערב התחיל בזה שהסברתי איך עושים אימפקט בצורה יעילה רק עם הידיים. יש קטע לשולטות חדשות שהן מרביצות רק עם אביזרים כי מה לעשות שנשים פחות חזקות פיזית מגברים. היה כיף להדגים את הטכניקה ולתקן טעויות, היה גם מצחיק לגרום לו לחשוב שהיא נתנה כמה מכות חזקות כשזה בעצם הייתה אני חחח.

השלב הבא בערב היה סשן סיביטי. יש משהו מעניין בסוג הזה של הסשן כי הוא דורש דיוק גבוה. יש עוצמה מיוחדת כשמרגישים את הביצים של הנשלט נמחצות אצלך בידיים. גרמתי לנשלט לגמור מסיביטי וזה היה פעם ראשונה שזה קרה לי, מגניב רצח. כמובן שהמשכתי את הסשן אחרי הגמירה. 

לקראת סוף הסשן ראיתי מזוכיסט גדול שכבר הספקתי לראות סשנים שלו במסיבות קודמות עומד מאחורי וכזה עושה side eye לכיוון שלי. שאלתי אותו אם הוא רוצה והוא אמר כן. מודה שהתרגשתי שהוא רצה כי אף פעם לא הרגשתי מספיק מיומנת בשביל לעשות איתו סשן. 

החוויה איתו הייתה חוויה מעולם אחר. נשכתי אותו בקטע פריימלי. בהתחלה כעסתי על משהו לא קשור אליו והרגשתי איך הכעס עובר מהבטן שלי אל השיניים ויוצא מהפה שלו כצרחה. לאט לאט זה ממש נהיה נשיכות חייתיות של סימון טריטוריה וציד. היה שלב שנשכתי והוא צרח ואני יללתי מיד אחריו. 

באתי לפמדום עם מטרה מאוד ברורה. רציתי להוריד את החלודה מהחלק הדומיננטי שיש בי. המשימה הושלמה בהצלחה רבה.

אור ואהבה ❤️ 

אז לא, אי אפשר. אני בן אדם סבלן ומוחל והכל עד שחוצים אצלי את הגבול. מי שרוצה את הגבול שלי לא יזכה להיות חלק מהחיים שלי, ככה פשוט. 

ואם את.ה לא מבינים מה קרה, בעיה שלכם.

הייתי באורדורה וחזרתי באורות 😍

מבטיחה לכם לכתוב על לפחות סשן אחד מהשלושה שעשיתי

היום היה יום טוב אחרי רצף בלתי נגמר ובלתי נסבל של ימים רעים רעים ושחורים כמו זפת. אני כותבת את זה בעיקר כדי לזכור בפעם הבאה של האפיזודה שיש תמיד אור בקצה המנהרה.

אור ואהבה ❤️

בכל סדנת משחק סוג ז' ידברו מתישהו על סוגי אנשים. יש אנשים שהם אש. הם זזים מהר, הולכים מהר, חיים מהר. אני יסוד אש. זז מהר. חושב מהר. 

אביצור יסוד האדמה. תמיד ידעת שלא משנה מה יהיה תמיד יהיה אפשר לסמוך על אביצור. פעם בדרום אמריקה הייתי עסוק בלנסות להעמיס זוג ברזילאיות ואביצור ישב בצד. חייך, שתה בירה גרועה ושתק. אני עם האנגלית השבורה שלי לא הייתי אמור להצליח אבל בנחישות של הידיים שלי הצלחתי לשלוח ידיים ולמשמש את שני הישבנים האלה. כל ישבן היה יותר אלוהי מהשני. 

בבוקר אחר כך קמתי בהנגאובר אדיר וראיתי את אביצור מכין לשתי הבנות קפה. הוא עמד ביציבות. הייתה אחת שנעמדה קרוב קרוב אבל לא היה נראה שזה משהו שנוגע בו. התקרבתי לכל האירוע ונתתי צ'אפחה לאביצור.

"אה מיי פרינד, גוד גוד קופי טו ביוטיפול גירל."

אביצור מזג את החלב והביא את שני הספלים לשתי הבנות והסתובב לכיווני.

"אה אחי, אתה בסדר?"

ניפחתי את החזה שלי כמו התרנגול המטומטם שהייתי אז.

"בטח בסדר מה, איזה זיון אדיר היה לי!"

אביצור צחק והסתכל לי בעיניים. 

"אחי, אתה התעלפת דקה אחרי שנכנסת איתן למיטה."

החלפתי צבעים כמו זיקית. העפתי מבט לכיוון הברזילאיות ורציתי לקבור את עצמי עמוק עמוק בתוך האדמה. הברזילאיות סיימו את הקפה ונפרדו מאיתנו בנימוס. התיישבתי על הספה בסלון בהלם מוחלט. 

"מה התעלפתי, זה אף פעם לא קרה לי"

אביצור התיישב לידי עם כוס תה. מתי לעזאזל הוא הספיק להכין אותה? לקחתי את הכוס ולגמתי לגימות קטנות.

"עזוב אחי למי אכפת, אתה נהנית מאתמול? זה מה שחשוב"

זה לא הוגן שאני יושב על ספסל וצריך לספר לך על זה אביצור. אני מושיט את היד לאדמה ומרגיש אותה. המרקם הוא כמו אביצור. יציב ונוכח.

הציר חורק. הוא תמיד חורק. אני דוחף את שער הכניסה ונכנס. לא אמרתי לה הפעם שאני חוזר אחרי הפעם הקודמת. אני מתקדם אל הגזיבו ורואה אותה על הספסל. שני הילדים משגעים אותה עם בועות סבון ואני מחייך, אולי זאת הייתה טעות לקנות להם את זה ביציאה הקודמת. הילדים רואים אותי ומתחילים לרוץ אליי בטירוף.

"אבאאאאאא אבא כאןןןןןן"

היא מסתובבת והלסת שלה נשמטת. אני מסתכל לה בעיניים בזמן שאני מתכופף לחבק את הילדים. אחרי החיבוקים אני מתרומם איכשהו.

"חמודים אני רוצה להגיד שלום גם לאמא שלכם"

אני מתקדם אליה בזמן שבת חמש מחזיקה לי את היד ומספרת לי במלל מהיר את כל מה שהיה לה בגן השבוע. בן שלוש רק מדלג בצד השני שלי בשמחה מתפרצת. אני רואה שביל בודד של דמעה על לחי שמאל שלה. אני נעמד מולה ומחזיק את הלחיים שלה עם הידיים שלי. היא בוכה קצת יותר וגם אני מרגיש לחלוחית בעיניים שלי. אני מנשק לה את המצח ושומע אותה אומרת משהו לא ברור.

"מה?"

"אני אוהבת אותך"

אני מסתכל לה בעיניים.

"אני אוהב אותך"

**************

מוקדש למגויסים ולמשפחות המגויסים - תודה שאתם מקריבים בשביל כולנו ❤️

טריגר אובדנות 

אני לא זוכר הרבה ממנו, כבר עברו אי אלו שנים מאז. היה לו קטע שהוא היה מחייך ברגעים הכי לא קשורים בטירונות ומסדר לכולנו ריצה חסרת תועלת אל מעבר הרי החושך. 

"מחלקה שתיים מוזמנים להגיד תודה לאביצור על 50 שכיבות סמיכה"

איזה טרלול זה היה באמאשלי. אחרי שסיימנו איכשהו טירונות ואימון מתקדם עלינו לקו בחטמר יהודה. הלילות בחברון קרים אחושרמוטה. אביצור תמיד היה דואג להביא איתו קצת צ'וקולוקים באפוד. פעם שאלתי אותו מאיפה הוא משיק כל כך הרבה צ'וקולוקים. הוא רק חייך ושתק. 

אף פעם לא היינו מהחיילים שנועדו לפיקוד. עשינו את מה שצריך והמשכנו הלאה. באמצע הקו אריאל שרון עלה להר הבית. זה בלגן את כל האירוע. יריות על מכוניות של אזרחים בכבישים, פיגועי התאבדות - כל הארסנל. אין ישראלי שגדל בירושלים באותן שנים ולא יודע לספר על הפיגוע בקו 18 ועל הפיגוע בסבארו. 

היינו בכל המקומות החמים אז. בכל פעם המוות היה טיפה יותר איטי ממנו. אביצור ואני שמרנו אחד על השני. ועדיין היו לו צ'וקולוקים באפוד. 

אחרי שהשתחררנו נסענו לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה. עשינו את כל הגל. חזרנו לארץ ואני התחלתי לעבוד באבטחה ואביצור עוד חיפש את עצמו. טס למזרח לאיזה שנה וחזר עם ראסטות ומבט אבוד בעיניים.

אני התחלתי ללמוד מנהל עסקים וקצת התרחקתי ממנו עד שיום אחד קיבלתי טלפון.

"קרה משהו לאביצור, בוא מהר"

נכנסתי לאוטו וטסתי לכיוון הבית של המשפחה שלו במכמורת. 

הים היה צלול.

אין הרבה דברים שמעצבנים אותי. אנשים שמתנשאים עליי יכולים לעצבן אותי. נניח אתמול מישהו שאל אותי בצ'אט אם אני יודעת מה זה אינטגרל. יש לי תואר ראשון בהוראת המתמטיקה ואני מלמדת תיכוניסטים לבגרויות בשיעורים פרטיים ולוקחת סכום לא קטן. 

בכל מקרה יש עוד סוג של אנשים שמעצבנים אותי. אנשים שמנכסים לעצמם את עולם בריאות הנפש בשביל לקבל תשומת לב. אני יודעת שאני על הקצה השבוע. האזכרה של אבא שלי ביום שישי הקרוב, התאריך הלועזי של קטלב היה לפני כמה ימים. 

אתמול מישהו בצ'אט הכללי איים שהוא יתאבד. זה היה ברור לי שהוא מחפש תשומת לב וחטפתי עצבים. אז אמרתי לו שיתאבד ולא יאיים. מי שמרגיש שהוא טובע שיילך למיון פסיכיאטרי. אני יודעת שאני הלכתי לשם. 

הכל מתלכד עליי השבוע.