ירושלים של זהב

קבעתי עם הנהג בארבע. בארבע וחמישה שלחתי לו הודעה לראות מה קורה איתו. כלום, ריק. בארבע ועשרה כבר הבנתי שאין נהג, הבן זונה הפחדן פשוט נעלם. בטח אונן על השיחה והמשיך בחייו העלובים. אני לא מבינה, אם מתחייבים למשהו. למה לא עושים אותו. ועוד יותר, פשוט נעלמים כמו הזין הקטן והאימפוטנטי שלו. אז ניסיתי לחשוב מה עושים, לנסוע באוטובוס לא רלוונטי. אני אאחר בצורה לא נורמלית. אז הלכתי להתחנן על נפשי מול אחותי. אחותי ואני ביחסים רעים אבל יש לה אוטו. אחרי תחנונים של חמש דקות היא הסכימה. הלכתי שמחה וטובת לב לאוטו והתנעתי אותו. אה, התנעתי אמרתי? לא לא לא. סובבתי את המפתח וגיליתי שהמצבר שבק חיים. לא אמרתי נואש, אמרתי נלך לשכן שלי כפרעליו ונבקש עזרה. אחרי עשר דקות בערך האוטו התנהג יפה והתניע כמו שצריך. השכן אמר לי לנסוע קצת ליד הבית, לעצור במקום נוח ולכבות ולהדליק. מנחשים מה יבוא עכשיו? נכון, האוטו חזר לסורו. לא התייאשתי, התקשרתי לשכן והוא בא עם האוטו וניסה להתניע. כבר הבנתי שאני לא עוזבת את הבית היום וכתבתי למר אדון. נקווה שפעם הבאה תהיה יותר סבירה.