נכון כשתמיד רוצים לספר סיפור אז מתחילים בהתחלה? אז אני לא בטוחה שאני יודעת מה ההתחלה פה.
בלילות האחרונים אני חוזרת לבעיות השינה שלי. זה סימפטום מאוד מרכזי של הדיכאון שלי. אולי זאת ההתחלה שאני מחפשת, התחושה הריקנית הזו. הפעם הראשונה שאני זוכרת בבירור את בעיות השינה שלי הייתה בשנת 2014. זה היה בקיץ שחיפשו את החברים של אח שלי הקטן או כמו שאתם מכירים בשם "שלושת החטופים". הייתי בצבא וביום שלישי בערב השמועות השתוללו ברחבי הארץ.
כמה ימים אחרי זה הייתי בשבוע שמירות של המפקדה. עליתי לשמירה בשמונה בערב בבונקר עם חברה טובה שלי. היה איזה סיפור דיבילי עם איזה אפוד, לא משנה. אני התפוצצתי מעצבים על הסיפור של האפוד והתחלנו לעשות סיבובים סביב הבונקר. אחרי שתי דקות החברה שלי כבר לא יכלה לשמוע אותי מדברת על האפוד המטומטם הזה והתחילה ללכת יותר מהר ממני. הלכתי לאט ומצאתי חלקת דשא עם נוף באמת אחד היפים שראיתי בחיי. אז התיישבתי. ואני באמת לא יודעת כמה זמן ישבתי שם אבל שמעתי את החברה שלי הולכת וצועקת את השם שלי. וכתבו לי בוואטסאפ לשאול איפה אני. ואני? אני בהתחלה הוצאתי את המק פורק. ואז הכנסתי את המחסנית למקום שלה. ואז הכנסתי את הקנה לפה שלי. התחלתי את הסיפור הזה בזה שאני לא יודעת מה ההתחלה שלו. הבעיה היא שאני גם לא יודעת מה הסוף שלו.
