ירושלים של זהב

תמיד הייתי בן אדם שכועס. ירשתי את התכונה הזאת מאבא ואמא שלי. אמא שלי מתחממת לאט ומתקררת לאט ואבא שלי היה נדלק בשנייה ונרגע בשנייה. אני חושבת שאני יותר דומה לאבא שלי בקטע הזה. היה לי איזה קרייסיס קל לפני עשר דקות בבית של אמא שלי, רציתי להדפיס משהו והעכבר לא עבד. היא לא הסכימה להביא לי את העכבר מהעמדה שלה למעלה כי זה מהקופת חולים ואין בטריות בבית. היא הביאה לי איזה עכבר ישן אבל גם הוא לא עבד. חטפתי עצבים וזרקתי את העכבר על השולחן של המחשב, סגרתי את כל האורות ונכנסתי לחדר שלי. אני מרגישה איך הכעס מתחיל לעזוב אותי תוך כדי הכתיבה של הפוסט אבל אני מתחילה לחשוב שהכעס לא היה מכוון לעכבר. לא יודעת למה אני כותבת את זה בכלל, מה זה עניינכם. בכלל, מה זה מעניין אנשים שאני כועסת על אמא שלי. כאילו שזה משהו מקורי לכעוס על הורים. לא יודעת, אני כועסת.