ירושלים של זהב

ימים של שקט

אחרי הרעש הגדול והנורא 

אפשר לנוח קצת על המרפסת

ולאסוף את שברי הסערה 

**************************************

אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו באוטובוס בדרך חזרה הביתה מצפת. הייתי בשבת עם הכת. לאלה ששנייה מרימים גבה מול המסך אני אסביר. הייתי בתכנית לימודים של תורה, פילוסופיה וכאלה לפני ראש השנה ובצ'אט מישהי קראה לזה כת. אני זרמתי עם הבדיחה כי זה מצחיק ועכשיו כל החברים שלי קוראים לזה הכת. אז נסענו מיום שישי בבוקר לצפון. היינו בסיור בכפר חורפיש ואכלנו ארוחת צהריים דרוזית, גאד היה טעים. אחרי זה הגענו למקום שישנו בו וישר טסתי לשנוץ. אחרי השנץ קמתי ועשינו קבלת קבלת שבת. עם גיטרות וכאלה. אחד השירים ששרנו היה השיר שציטטתי בתחילת הפוסט. הוא נגע בי בפנים. לא מזמן סיפרתי לחברה יחסית חדשה על הזוועות שעברתי בתחילת דרכי בבדסמ. גם הלכתי וקראתי את הפוסטים הראשונים שכתבתי. נגיד הפוסט השלישי ממש זועק פגיעות וקורא לציידים לבוא ולקחת. זאת תובנה חשובה להבין שנפגעתי פה מאנשים בכלוב. יש לי דברים שאני לא יכולה שיעשו לי רק בגלל שעשו לי אותם בצורה קשה. נגיד אני לא חושבת שאני יכולה לקבל אנאלי. אני יודעת בוודאות שאני לא יכולה שינשכו אותי. אפילו לא בצורה של בני זוג שנמשכים אליי ורוצים לנשנש אותי. 

זה די מדהים אותי איך יש לי שני עוגנים חזקים בחיים. הכת והבדסמ. דסקסתי את הנושא עם הפסיכולוגית שלי והיא אמרה משהו משעשע. יש לי גן עדן וגיהנום בחיים שלי. אני כל כך עמוק בשתי המקומות שכשסיפרתי לה שהלכתי למסיבה בשישי האחרון היא שאלה אם זה מסיבה של בדסמ או של הכת. אני חושבת שיש הרבה קווי דמיון בין שני הצדדים האלה. נגיד בשניהם יש חשיבות גדולה למשמעות של המעשים שעושים. לא עושים כי ככה. בשני המקומות יש לי אנשים שבאמת מכירים אותי ואכפת להם ממני.

****************************************

הנה הם באים ימים של שקט

כבר שכחתי איך שהם נראים

אפשר עכשיו לפתוח את הדלת

לשלוח אל הרוח ציפורים

^{***********************************************}

לפעמים אני חושבת לעצמי מה אני באמת רוצה לעשות בבלוג שלי. כאילו לרוב הבלוגים שאני רואה יש איזה קו מנחה. יש את אלה עם הגיפים המחרמנים, יש את אלה עם הפסאודו כתיבה עמוקה, יש את אלה שכותבים סיפורים ויש אותי. אני לא אומרת שאני לא אוהבת לייקים ותגובות. אני זונת צומי ממדרגה ראשונה. אבל אני כן אומרת שאני מוצאת את עצמי די הרבה פעמים מופתעת לגלות שאנשים מתעניינים במה שיש לי לאמר. זה רלוונטי לא רק לבלוג אלא גם לאינטראקציות בין אישיות. אני זוכרת שמתישהו כתבתי פוסט שהכותרת שלו הייתה "אדם צועק את שחסר לו". בהחלט צעקתי הרבה פה בבלוג, לא חסר פה טרלול ממדרגה ראשונה. אבל אני חושבת שלאט לאט מצאתי את הנישה שלי בעולם הזה ואני מרגישה איתה בנוח. 

מאחלת לכל אחד ואחת מאיתנו ימים של שקט ♥️