הכותרת הזאת מרפררת לשני דברים. הראשון זה השורה המפורסמת של שייקספיר והשני זה הפער בין אנשי הלהיות לבין אנשי הלעשות.
בשנת 2016 הייתי בחופשה משפחתית למשך שבוע בסלובניה. זה היה טיול כוכב כשהבסיס היה בבלד. כל בוקר קמנו ויצאנו לראות נופים ומקומות. אני זוכרת שבאיזה שלב בטיול ממש כאבה לי הברך בגלל כל ההליכות. יום אחד ההורים שלי החליטו שאנחנו נוסעים לקרואטיה כדי לראות מקום שנקרא 3 האגמים. אבא שלי נהג את כל הדרך הלוך חזור. 600 קילומטרים ביום אחד.
אני כאן בדראמסללה מיום שישי. המסע מישראל היה ארוך ועם 3 טיסות. (קונקשיין בבחריין פלוס טיסה פנימית מדלהי לדראמסללה). ביום ראשון מצאתי סטודיו לפיסול בחימר ומאז אני מבלה שם לפחות 4 שעות ביום. היופי בסטודיו הזה שהוא קצת מחוץ לביצה של הישראלים. באופן כללי אימצתי גישה מרוחקת מהאנשים כאן. כשהייתי אצל הסוכן ומשכתי כספים הגיעו 3 בנות והתחילו לשאול אותו לגבי המלצות לקאסול. אני ישבתי עם הכוס של הצ'אי ולא התערבתי. באיזה שלב אחת הבנות שאלה איזה שאלה שידעתי את התשובה אז עניתי לה. היא הסתכלה עליי בהלם קל ושאלה "את מדברת עברית?". היופי הוא שזאת לא הייתה הפעם האחרונה שחשבו שאני לא ישראלית. זה מוצא חן בעיניי.
אין תמונות, תרקדו.
