השנה לא כתבתי בזמן, הייתי עסוקה בלארוז ולבדוק שסידרתי את הכל לפני הטיסה להודו. אחר כך הייתי עסוקה בלהבין מה קורה כאן. עדיין אני רוצה לכתוב על התאריך הזה. כשאני מסתכלת לאחורה על החיים שלי אני שמה לב לשני אירועים מיוחדים שלא הייתי אותו דבר לפני ואחרי. הראשון זה הפטירה של אבא שלי והשני הוא הכניסה שלי לבית סוטריה ב27.8.2020. למי שלא מכיר אותי אני אספר שבית סוטריה הוא בית מאזן, סוג של תחליף למחלקה סגורה. הייתי מאוד מאוד בדיכאון. בדיוק עברתי דירה מאילת אל אמא שלי בשיא הקורונה ושבועיים לפני שנכנסתי אל בית סוטריה הגיעו אליי שוטרים הביתה כי כתבתי פוסט אובדני בפייסבוק. גם ב25.7.2020 עברתי ניסיון אונס aka הסשן הראשון שלי. בקיצור הייתי על הפנים.
למה אני בכלל כותבת את הפוסט הזה? כדי להודות על כל הטוב שהגיע אל החיים שלי מאז. הכרתי כל כך הרבה אנשים טובים. יצאתי מהבית של אמא שלי. התחלתי לסשן בתדירות גבוהה, פעם פעמיים בשבוע. היה לי חבר לארבעה חודשים. הייתה לי נשלטת לארבעה חודשים. למדתי לחמול על עצמי. טסתי להודו שזה היה חלום של שנים.
אז מה הפואנטה? שגם אם אני נמצאת בסחלה של הסחלה אפשר לצאת משם. אוהבת אתכם.
