ירושלים של זהב

כשהיינו בבית חולים אחד הפחדים העיקריים שלי היה שאני לא אצליח לשכוח את הזמן הזה. באמת חודשים אחרי שאבא הסתובבתי וזכרתי לפרטי פרטים מההתרחשויות בבית חולים. מההתחלה שאמא התקשרה אליי ואמרה לי להגיע לבית חולים ובכתה באמצע, מהאנשים שהגיעו לבית חולים לסייע, את הספות הקטנות במשרד של המנהל שהצמדתי לילה אחד וישנתי ועד הלילה האחרון שכבר ידענו שאין שמץ של תקווה ודוד שלי אמר שעוד נכונו לנו ימים יפים. הסיבה שפחדתי שאני לא אצליח לשכוח את הזמן ההוא בבית חולים הייתה כי הזיכרונות מבית החולים תפסו את כל הזיכרונות שלי מאבא. היום אני כבר לא זוכרת איך אבא נראה בבית חולים אבל אני זוכרת איך הוא היה מחייך חיוך גדול בכל פעם שהייתי נכנסת אליו למשרד עם כוס קפה. פעם אחת הגעתי למרפאה בצהריים ובדיוק אחת המזכירות יצאה מהמטבחון עם כוס קפה שחור עם חלב. אמרתי לה שגם ככה אני צריכה להגיד לו שהגעתי אז אני כבר אכניס אליו את הקפה. נכנסתי ושאלתי אותו "אבא אתה שמח לראות אותי?". הוא היה עסוק בלכתוב משהו אז עם הראש אל השולחן הוא ענה שכמובן. התעקשתי שירים את הראש וכשהוא הרים שאלתי "ועכשיו?" תוך כדי שאני מרימה את הקפה. לא זוכרת בדיוק את התגובה שלו אבל זה היה משעשע. זיכרון אחר שיש לי הוא גם אחרי שהתחלתי לעבוד איתו אז הבנתי כמה קשה הוא עובד. בערבים הייתי יושבת ליד המחשב בקומת הכניסה ובאיזור אחת עשרה אבא היה מגיע. אחרי ימים קשים הגב שלו היה מכופף יותר מהרגיל. בימים כאלה הייתי מסתכלת עליו ואומרת "אוי" ואז הוא היה מיישר את הגב ואומר "ווי". כשאני מעלה את הזיכרונות האלה עכשיו יש עצב. אבל יש גם שמחה שחוויתי את האבא המדהים הזה. מיד אחרי שאבא נפטר אחת השאלות הייתה אם הייתי קרובה אליו. בדרך כלל התחמקתי מהשאלה הזאת. עכשיו כשאני מסתכלת לאחור על סיטואציות קטנות של יום יום אני חושבת שהיה לנו קשר טוב. לא הייתי מספיק בוגרת כדי להבין את זה. אני אסיים עם סיפור אחרון. אני חושבת שזה היה כמה שבועות לפני שאבא נפטר, כשעבדתי איתו לפני תחילת שנת הלימודים. נסענו בעשר בלילה בדרך חזרה הביתה וכרגיל הוא הביא לי את הפתקים שהיו רשומים כל הפציינטים שביקשו שיחזור אליהם ואני הקלדתי בפלאפון וצלצלתי. הוא סיים שיחה והיינו קצת לפני השער הדרומי של אפרת. היה מספיק זמן לעוד שיחה אחרונה ולכן הייתי מופתעת כשאבא הנמיך את הווליום ברדיו והסתכל עליי במבט רציני. הוא כבר ידע שאני לא דתייה באותו זמן והסביר לי שלדעתו זה מאוד חשוב לשמור על המסורת. אני הנהנתי ובראש שלי חשבתי "מה אתה רוצה ממני, אני בחרתי אחרת ממך.". היום אני מבינה את הכוונה שלו. הלוואי שהייתי יכולה להגיד לו באותו זמן שאני מבינה שיש חשיבות לדברים האלה.