היום הייתי אצל הפסיכולוגית אחרי שבועיים ויומיים שלא הייתי אצלה. זה היה בכוונה. אני במצב נפשי טוב אז החלטתי שאני יורדת לפעם בשבועיים במקום פעם בשבוע. זה משמח אותי כי אני חושבת על התקופה הארוכה שהייתי פעמיים בשבוע אצלה. היום היה לי יום מעצבן לאללה, הייתי בבנק בבוקר ואז מרוב עצבים על הבנק שכחתי לאכול צהריים. קורה אני מניחה. בכל מקרה רציתי לספר על זה שמחר זה חודשיים מאז הנחיתה שלי בארץ. מצאתי עוד עבודה, אני מחפשת דירה בירושלים ויש לי חיי חברה ממש טובים. מלא חברים ברחבי הארץ ששמחים לארח אותי. אז סיפרתי לפסיכולוגית היום על כל זה. כל הדברים האלה הם דברים שסידרתי מאז שנחתתי. נראה לי שהסוד שלי הוא שכל פעם אני עושה דבר אחד ולא נלחצת מכל הדברים שיש לי לעשות. גם ממש עוזר שאמא שלי נותנת לי לגור אצלה והיא ממש עוזרת לי.
(יש לי סטודנטית שאני עובדת איתה שממש מזכירה לי את עצמי. היא גם סטודנטית לחינוך מיוחד שנה ב' ואבא שלה נפטר לפני אחת עשרה חודשים. כמה מפתיע שקיבלתי אותה. אני מספרת לה על כל מיני דברים שקרו לי בשנה בית כמו הפעם ההיא שהתיישבתי על הרצפה של המקלחת בזמן שהמים המשיכו לזרום והרגשתי כאילו זה אדם אחר שנמצא שם מתחת למים. אני כל הזמן נזכרת בשנה ההיא. אבא שלי נפטר בשבוע הראשון של שנה בית. הפסיכולוגית שאלה אותי היום איך אני עם זה שיש לי אותה. אמרתי שזה קשה אבל אני באמת רוצה להיות שם בשבילה. אחרי שסיימתי עם הפסיכולוגית הייתי בזום עם הסטודנטית והיא סיפרה לי שבזכות זה שאני מקשיבה ומשתפת אותה בזה שזה לא קל להיות יתומה היא הלכה וקיבלה עזרה מקצועית. היא אמרה כמה פעמים שאיזה כיף לה שהיא קיבלה אותי ושהיא זכתה בי. די החלקתי את זה והמשכתי במשימות אבל זה גרם לקצת דמעות בעיניים. לא יודעת, מורכב)
