בתקופה האחרונה קורים דברים משמעותיים בהרבה רבדים בחיים שלי. גם הקצב בעבודה החדשה שלי נהיה רגוע יותר, הדיירים זורמים איתי. תכלס אני לא מהמדריכים הצהובים של "אני מדריך אז אתה חייב לעשות מה שאני אומרת.". נניח אחד מהדברים שאני צריכה לוודא כל משמרת זה שהתורן מנקה את הדירה. אז היום וידאתי את זה בנונשלנטיות.
חוץ מזה פתאום שמתי לב שיש לי מעמד ממש טוב בעבודה שלי בתור חונכת אקדמאית. החותמת על זה הייתה בשבוע שעבר כשהממונה עליי אמרה שהיא רוצה לוודא שאני לא "נשרפת" ולכן היא דואגת לא לתת לי עוד סטודנטית מורכבת.
תכלס גם הולך לא רע בכלל עם אדון ג'ילדה. הייתי אצלו בסופש האחרון. אני ממש עוצרת את עצמי מלהתקדם מהר מידי איתו כי זו הייתה בדיוק נקודת התורפה במערכות היחסים הקודמות שלי. גם בואו, ללכת לטייל במבצר נטוש מתקופת הצלבנים זה כיף בלי קשר ליחסים היררכיים.
כתבתי בכותרת על צורך ורצון. יש איזה תרגיל שאני עושה לאחרונה שבו אני כותבת את הדברים שאני רוצה ומתביישת להגיד שאני רוצה. לרוב זה קשור לזוג ידיים מאוד מסוימות סביב הצוואר שלי ועוד דברים מטונפים כאלה ואחרים. לוקח לי זמן להבין מה המקום שלי מול הצורך הזה שיורידו אותי למטה. אני מאשימה את הטראומות מתחילת דרכי בכלוב אבל ככל שהזמן עובר אני חושבת יותר ויותר שזה לא רק הטראומות. אני עוד לא יודעת למה זה כל כך קשה לי לשחרר את המקום הזה מולו. כי אני כל כך סומכת עליו, באמת.
אני אוהבת לכתוב. יעל של תקופת בית הספר הייתה מתגלגלת מצחוק אם היו אומרים לה שהיא תאהב לכתוב. אני זוכרת שבכיתה ז' קיבלתי נכשל בספרות במחצית השנייה. אמא שלי כמובן הרימה טלפון למורה לספרות ושאלה אותה למה נכשלתי. מסתבר שלא הגשתי עבודה די גדולה על 'הספר מסביליה' או שקר כלשהו. כמובן שקיבלתי שטיפה רצינית וישבתי לכתוב את העבודה. נראה לי שלא כתבתי אותה מראש כי שכחתי שהעבודה הזאת קיימת. היום אני מתפרנסת מלכתוב עבודות סמינריוניות עם סטודנטים וכותבת ספר בזמני הפנוי. אני רוצה לכתוב את הספר הזה. אני רוצה שאנשים יקראו אותו וייראו את עצמם בתוכו. אני רוצה שלא יהיה לי כזה קשה לעוף על עצמי. למה זה כל כך קשה. זה מרגיש נורא. כאילו, נראה לי שאני בסדר בסך הכל.
אז אני יעל. ואני בסדר.
