כל מי שמכיר אותי טיפה יודע שיש לי דיכאון מז'ורי. השנה השלמתי עם העובדה שזאת מחלה כרונית שתמיד צריך לתפעל אותה.
לאחרונה אני לא כותבת על ההתמודדות שלי כי אני במקום די טוב. אני עובדת בשני מקומות עבודה וממלאת את חיי במפגשים עם אנשים שאני אוהבת. אני גם מעיזה לטפל בדברים שהדחקתי ממקודם. נניח ביום חמישי הקרוב אני מקבלת מכשירי שמיעה אחרי שמלפני הקורונה אני מסתובבת בעולם בלי מכשירים. ואני מטפלת בתואר שלי, אני אמורה לקבל אישור בקיץ. ואני מגישה בקשה לסל שיקום במשרד הבריאות.
כדי להגיש בקשה לסל שיקום צריך למלא טופס. הטופס מחולק לשלושה חלקים. חלק שהפסיכיאטרית שלי תמלא, חלק שאני אמלא וחלק שהעובדת הסוציאלית ממלאת. היום ב12 הגעתי אליה לפגישה והתחלנו למלא את החלק שלה. מה שבעצם עשינו זה שאני ישבתי וסיפרתי את סיפור חיי הטראגי והעצוב והיא כתבה אותו בשפה מקצועית. במהלך 50 דקות עברנו על כל תקופת הגן, היסודי והתיכון. כל מה שסיפרתי לה היו דברים שדיברתי עליהם עם הפסיכולוגית שלי. זה פשוט היה דחוס מאוד. עוד חודש יש לי עוד פגישה איתה ואז נדבר על הדברים המהממים שקרו לי בצבא ובתואר. אני מעורערת. מאחת ועד עכשיו כל מה שאני מנסה לעשות זה להתאפס על עצמי. הלכתי לאכול צהריים בפינתי. הגעתי למרחב עבודה משותף שאני אוהבת במרכז העיר, טיפה עזר אבל לא מספיק. כתבתי בספר שלי, עשיתי מדיטציה. אני גם כותבת את הפוסט הזה עכשיו ואני מרגישה שזה לא מספיק. כן, טיפה מרגישה יותר מקורקעת אבל לא מספיק. לפחות קבעתי פגישה עם הפסיכולוגית ביום שלישי. כל הכבוד לי שאני יודעת מה אני צריכה ועושה צעדים בכיוון. עכשיו אני מנסה להיזכר במה היה אצל העוסית וזה ממש קרעי זיכרון. איזה כיף זה חוויות קשות:)
