אני ביליתי במהלך השנים האחרונות בחקירה של מושג ההקשבה. נניח יש דבר שנקרא הקשבה פעילה. ויש את הפילוסופיה של מרטין בובר. בקצרה, יש שני שיח - אני-אתה ואני-לז. אני-לז זה השיח הרגיל והיומיומי, שיחות פרקטיות וסמול טוק. אני-אתה זה החלק המעניין. ביצוע מוצלח של אני-אתה יהיה כששני אנשים מדברים כל אחד בתורו והשני באמת מקשיב לו. לא מקשיב כדי לענות מיד. מקשיב כדי להקשיב.
לאדון ה' יש הקפדה על לשלוח לי הודעות כל כמה זמן. שואל לשלומי וכל הג'אז הזה. מוקדם יותר התקשקשנו כהרגלנו והתחלתי לספר לו כל מיני מחשבות שהיו לי בנוגע למקום שלי מול כל הדינמיקה שאנחנו בונים. הוא הקשיב ועודד אותי לפרט יותר על התחושות הפנימיות שלי ועל מה יושבות כל מיני התנגדויות שיש סביב אקטים היררכיים מסוימים. בכל מקרה באמצע של ההתכתבות התחלתי לבכות. עכשיו, אני באמצע אוטובוס ודומעת לי. המקום הזה של הרגשת הביטחון ושדואגים לי ושבאמת באמת רוצים לשמוע אותי. כתבתי לפני כמה חודשים לדעתי פוסט על קילוף בצל. זה מדהים לראות כמה שכבות קילפתי בזמן הזה. גם ממבט ראשון זה מאוד מוזר שאני מרגישה הרבה יותר בטוחה בפוזיציה של הנשלטת מאשר הפוזיציה של השולטת.
לא יודעת אם יש פואנטה לפוסט הדי מבולגן הזה. אולי שתחושת ביטחון זה ממש אנדרייטד.