אני לא ממש כותבת כאן לאחרונה. אני צריכה איזה פניות בנפש בשביל לכתוב על דברים עמוקים ולא ממש היה לי זמן לנשום בחודשים האחרונים.
אני בחופשה יחסית ארוכה בסיני מאתמול בבוקר. הרגע הזה שההילוך יורד בו זה רגע מאוד מלא באוויר. עצם הישיבה על יד הבריכה, לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה. גם לאכול צלחת ענקית של פסטה שרימפס ברוטב בשמל נהדר ב23 שקלים עוזר לשלוות הנפש.
אני חושבת שהחזקתי כל כך הרבה דברים במשך יותר מדי זמן. הייתי בראיון עבודה ביום רביעי. לקח לי זמן להודות בפני עצמי אבל אני מביאה לידי ביטוי חלק מאוד קטן מהפוטנציאל שלי בעבודה בדירה. כנראה שהייתי צריכה את הפיילוט בעבודה השנייה כדי להבין את זה אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
כשהייתי בהתקפים פעילים של הדיכאון אני זוכרת שממש התבאסתי שאני לא מסוגלת לעבוד כמו שהייתי עובדת פעם לפני הדיכאון. היום אני עובדת יותר ממה שעבדתי לפני הדיכאון. מעבר לזה, ההבנה שבסוף אני זאת שמחליטה על כמה, למה ואיך אני עובדת זאת הבנה חשובה.
אני לא אוהבת את הפוסטים האלה שלי. זה כאילו שיש פואנטה אבל צריך לחפש אותה. אולי הפוסט הבא שלי יהיה יותר קוהרנטי.
אור ואהבה ❤️
