"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על-פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." (פרנק הרברט, חולית)
אני לא טיפוס שמפחד יותר מדי. אולי זאת בעיה. כשהייתי ילדה בחופשות הקיץ היינו מבלים ימים שלמים בחוף הים. בימים של גלים גבוהים היינו נהנים מ"להתחרות" עם הגלים. אני בדרך כלל הייתי קופצת אל תוך הגל ויוצאת מהצד השני. זה ככה בכל התנסות חדשה שלי. קודם כל אני אומרת כן ואז אני מבינה (לפעמים) שאולי היה עדיף להגיד לא. זה היה ככה כשרק התחלתי כאן בכלוב. אמרתי כן לכל חוויה שהציעו לי וזה נגמר בפעם אחת שמעיפים אותי מדירה אחרי שניסו לחדור אליי אנאלית כשאני עם כיסוי עיניים ופעם אחרת שמכאיבים לי בצורה שלא הצלחתי להכיל והוא המשיך לנשוך אותי גם כשבכיתי את מילת הביטחון. יכל להיות יותר גרוע, יכלו לאנוס אותי ביער בלי הסכמה.
כשאני קוראת את הציטוט בתחילת הפוסט אני לא חושבת על פחד. אני חושבת על דיכאון. דיכאון הוא בערך הדבר היחיד שמפחיד אותי. השבוע היה לי משבר קיומי קטן (אני בסדר, עברתי אותו, נראה לי) והרגשתי איך שאני מתפוררת בתוכי. הכי קשה בזמן של דיכאון זה לזכור שהגלגל יעלה למעלה מתישהו.
אני מפחדת שאני לא נשלטת מספיק טובה. איזה קשה זה היה לכתוב את זה. האמת היא שגם כשהייתי שולטת עחזריט פחדתי שאני לא מספיק טובה. אתמול חטפתי מלא מכות. היה שלב שהדם השפריץ על הרצפה.
אין פואנטה, רק בן אדם חסר ביטחון.
נ.ב. אני הולכת לאורדורה שבוע הבא ואני מתרגשת כבר מעכשיו.
