מאוד התכנסתי בתוך עצמי מאז שהגעתי להודו. אני כן מדברת עם אנשים אבל 90% ממה שקורה כאן קורה בתוך תוכי. עברה עליי שנה לא קלה. ביחס לשאר המדינה עברתי שנה סבבה אבל כנראה שהייתי צריכה להגיע אל ההרים בצפון הודו בשביל להבין שהנפש שלי צעקה הצילו.
יש אמירה של הרבי מקוצק - "אין שלם מלב שבור". שנים לא הבנתי אותה והנה אני כאן במרפסת מול כל הירוק והעננים והדמעות זולגות מדי פעם. אתמול קראתי שני מאמרים של וויניקוט על רגרסיה בטיפול. אני חושבת שאני ברגרסיה מסוימת כרגע. אני אצא חזקה וחכמה יותר מזה, אני יודעת.
הכותרת של הפוסט הזה היא השם של האלבום החדש של איה כורם. הקשבתי לו לפחות פעמיים ואני מרגישה שהיא הביעה את הרגש שאני לא מצליחה להביע. משהו בשיר ששמתי פה נוגע בי. לא יודעת מה שם מפעיל אותי אבל השורה של "שמישהו ישיר במקומי". דאם.
עוד יומיים אני נכנסת לקורס מדיטציה של עשרה ימים. אלו הולכים להיות עשרה ימים שאני לא הולכת לדבר, לא הולכת להיות עם פלאפון. דאגתי שלאמא שלי יהיו את כל המספרים ליצירת קשר איתי למקרה חירום אבל זה לא מספיק. כאילו זה כן אבל רגשות האשם, לא רגשות אשם. משהו אחר. אני מפחדת שיקרה משהו בארץ. כנראה שכתבתי את כל הפוסט הזה בשביל להגיד את זה.
❤️
