בלוג

גם למפלצות יש רגשות לפעמים

וזה קשה להבנה כי הציפייה היא שאדם שעצוב בעצמו יבין עצב של אחרים וירצה למנוע את זה. המחשבה היא שאם אדם רגיש כלפי עצמו, הוא יהיה רגיש גם כלפי אנשים אחרים.

וזאת הנקודה, מפלצות הם לא רק אנשים מחייכים שמטיילים בעולם תוך כדי רמיסה של כל אדם שנקרה בדרכם, הם יכולים גם להיות אנשים בדיכאון, עצובים או כועסים שרומסים כל אדם שנקרה בדרכם.

המילים לא משנות, התירוצים לא משנים, אם בן אדם גורם סבל בצורה מכוונת, מודעת ושיטתית לאנשים אחרים, אם הוא רואה את האדם שהוא פוגע בו סובל וממשיך להכאיב לו, הוא מפלצת.

כשהייתי קטנה היה לי נוהל קבוע ביום כיפור, למצוא זמן שאף אחד לא במטבח, לארוז אוכל בצורה שהוא לא יתפרק ולזרוק אותו מהחלון של המטבח החוצה. בשלב הבא הייתי יוצאת החוצה כדי לאסוף את האוכל ולקחת אותו איתי למתחת לבית כדי לאכול אותו שם. הכל היה בלחץ ובפחד שמישהו יראה אותי וזה תמיד היה והרגיש לבד.

בשנה האחרונה יצא לי שוב להיות בצום בבית אחרי הרבה זמן שלא. בפעם הזאת אכלתי עם אחי ואחותי ליד הבית ספר שהיה סגור באותו זמן. אחותי פחדה נורא שאחת האחיות האחרות עוקבות אחרינו (מה שכנראה גם היה נכון), אח שלי פחד קצת ואני לא פחדתי בכלל. 

ומוסר ההשכל שלי?

יש דברים שמשתנים ויש דברים שלא.

הזרם באמבטיה חלש

האצבעות שלי עייפות

הוויברטור שלי רחוק

ובנים זה מחוץ לתחום

מה עליי לעשות?

אבל כל היום עצמי פשוט בועטת באני בלי רחמים.

נעים לי עם מר פאפא אף גדול

אז כל גברברי הכלוב מוזמנים במקומו.

נזדיין בצד שלי במיטה והוא ישן בצד שלו.

השולט שלי כבר לא דואג לי

הוא לא עוצר אותי כשאני אוכלת יותר מדי.

הוא לא גורר אותי לשירותים, נועל אותי ואומר לי שאני לא יוצאת עד שאני לא מקיאה את כל מה שאכלתי.

והוא לא זורק אותי לצומת להרוויח כסף.

הזנחה הורית.

בכל פעם שאני רואה מישהי כותבת על השולט החדש שלה, יש לי דחף לרשום לה להתרחק ממנו, ושזה יגמר רע.

כי את הטוב אני כבר לקחתי.

מספר קילומטרים כלשהו ממצרים. 

באמצע בסיס כלשהו שצריך לשמור עליו מסיבה כלשהי.

בתפקיד מיותר שבו אני צריכה להיות ערה כל הלילה.

במקום לעשות משמרת עם אוכל טעים.

האנשים שאמורים לרחם עליי לא נותנים לי מספיק

רחמים, אז אתם מתבקשים לעשות את זה במקומם.

"אני אוהב נשים"