גאונות שחייבים לחלוק עם העולם.
"אמור לי, הארי," אמר המנהל (וכעת קולו נשמע פשוט מבולבל, אם כי עדיין היה רמז לכאב בעיניו), "מדוע קוסמי אופל חוששים כל־כך מהמוות?"
"אה," אמר הארי, "סליחה, אבל אני חייב לגבות את הקוסמים האפלים בעניין הזה."
ווּש, בּליפ, טינג; גלוֹרפ, פּוֹפּ, בּלובּ —
"מה?" שאל דמבלדור.
"מוות זה רע," אמר הארי, זונח חכמה לטובת תקשורת ברורה. "מאוד רע. ממש רע. לפחד מהמוות זה כמו לפחד ממפלצת גדולה עם ניבים ארסיים. זה מאוד הגיוני בעצם, וזה לא מעיד על בעיה פסיכולוגית, למעשה."
המנהל הביט בו כאילו הפך הרגע לחתול.
"אוקיי," אמר הארי. "אומר זאת כך. האם אתה רוצה למות? כי אם כן, יש דבר מוּגלְגי שנקרא קו חירום למניעת התאבדות —"
"כשיגיע הזמן," אמר הקוסם הזקן בשקט. "לא לפני כן. לעולם לא אנסה לקרב את היום, או לדחות אותו כשיגיע."
הארי קימט את מצחו בחומרת סבר. "זה לא נשמע כאילו יש לך רצון חזק במיוחד לחיות, המנהל!"
"הארי..." קולו של הקוסם הזקן החל להישמע חסר־אונים; והוא צעד למקום בו זקנו הכסוף, מבלי להבחין, צנח לתוך אקווריום בדולח עגול, והחל לקבל גוון ירוק שטיפס במעלה זקנו. "אני חושש שלא הבהרתי את עצמי היטב. קוסמים אפלים אינם להוטים לחיות. הם מפחדים מהמוות. הם לא מושיטים את ידם לעבר אור השמש, הם נמלטים מהלילה המתקרב אל מערות אפלות לאין שיעור מעשה ידיהם, ללא ירח וכוכבים. אין אלה חיים בהם הם חפצים, אלא אלמוות; והם כל־כך מוּנעים להשיג זאת עד כדי כך שהם יקריבו את נשמותיהם שלהם בשביל זה! האם אתה רוצה לחיות לנצח, הארי?"
"כן, וכך גם אתה," אמר הארי. "אני רוצה לחיות עוד יום אחד. מחר ארצה לחיות עוד יום אחד. לפיכך אני רוצה לחיות לנצח, זו מוכח על ידי אינדוקציה של מספרים טבעיים. אם אתה לא רוצה למות, זה אומר שאתה רוצה לחיות. אם אתה לא רוצה לחיות לנצח, זה אומר שאתה רוצה למות. אתה חייב לרצות את אחד מהשניים... אני רואה שאתה לא קולט אותי, נכון?"
שתי התרבויות בהו זו בזו מעבר לפער עצום של שונות מהותית.
