הפסיכולוגית שלי אומרת שאני צריך לשים על כף המאזניים את הדאגה, האהבה, התשוקה לילדה שלי מול העצמאות שלה, ההתפתחות שלה, העתיד שלה. והיא עושה את זה במבט אסי כהן עושה אורי גלר בארץ נהדרת, ברור מאוד לאיזה כיוון היא חושבת שהמאזניים צריכים לנטות (יש מילה כזו, נכון? 🤔).
בנוסף אליה, החיים האלה (הפעם עזרתי להם באופן אקטיבי 😊) הכניסו לחייה מישהו טוב.
גבר לעניין שיודע לדאוג לה, להכיל אותה (לפחות על הנייר), לפנק אותה, לתת לה את הכבוד שמגיע לה, ואני יודע שהיא קוראת את זה אז אפסיק פה להחמיא לבחורצ'יק 😈.
הוא מביא לה פרחים בשישי, הוא קונה לה מתנות, היא מספרת לו על בעיה שיש לה (בין אם זה ראש לאמבטיה או טסט לאוטו או כל דבר אחר) והוא יעשה הכל בשביל לעזור ולפתור...הוא גם מנשק טוב מאוד (לא מניסיון אישי שלי...עדיין 😈😇)..עכשיו באמת אנסה להפסיק להרים לו...🤦♂️
אני לא חושב שזה הזמן הנכון שהם צריכים לקחת את המערכת יחסים הזו הלאה, אבל החיים מדוייקים, הם מחליטים מתי ואיך.
ואת התחושות האבהיות, על זה שתמיד אהיה הדאדי שלה, אבל מתישהו (לא היום) אבל מתישהו, כמו כל אבא, אצטרך לתת למישהו אחר למלא חלק מהתפקידים שלי...את הניתוח על התחושות האלה אשמור לעצמי כרגע.
רק אגיד שזה צובט כשמישהו אחר ממלא את מקומך (שוב - בטוח לעד במעמדי אצלה. הלב שלה אצלי, לא מתכוון למסור או לוותר עליו) , אבל זה גם נותן באיזשהו מקום נחת שיש לה קשר אמיתי סוף סוף עם מישהו שעומד ברף (לפחות מבחינת האופי, לגבי ההגיינה וגודל (וידעת השימוש עם) האיבר, זה עדיין לא ידוע)
החיים מדוייקים, אתם זוכרים רק שבספטמבר היא שלי, שלי בלעדית, כן? 😈💜🌈🦄🫦🧚♀️💖❤️🔥😻