תאוות ותשוקות- סיפורים ופנטזיות

המשך סיפור - אסירה- חלק אחת עשרה.

אחרי שהתקלחתי במצוות לואי, הלכתי אחריה בדממה לחדר הגדול, בחזרה לתא המאסר שלי. התיישבתי על המיטה והתבוננתי בנעשה. היה הרבה מה לראות, בצד הרחוק מתאי, בין שני תאים, נפתחה דלת גדולה ורחבה. שני גברים החלו לרוקן את החדר מכל המתקנים שהיו בו.
לואי עמדה ופקחה עין על המתרחש ופה ושם היא נתנה הוראות לשני הגברים. לאחר שהחדר היה ריק לחלוטין, נכנסו הגברים בחזרה כשהם נושאים ספות עור וקטיפה, שולחנות קפה והדומים לרגליים. בצד הרחוק ממני הם סידרו שולחן ארוך, עליו הונחה מפה יפה ופמוטים גדולים במרכזה.
אשה יפיפיה, לבושה במחוך לבן וחצאית עור קצרצרה אדומה, החלה לסדר מטעמים ושתייה על השולחן. הריח שלאט לאט הגיע אלי, הזכיר לי עד כמה אני רעבה ועד כמה בטני ריקה, רוק מילא את פי והדגיש את גודל האומללות שלי, הדמעות לא אחרו להגיע והחלו לזלוג אט אט על לחיי.

לואי המשיכה לנצח על ההכנות למסיבה הקרבה והולכת.
מיטה גדולה ועגולה, מכוסה בסדין אדום, הוצבה מול הספות, כשלצידה מתלה מעוצב לבגדים, אך במקום בגדים היו תלויים עליו שוטים ומקלות בצבעים ועוביים שונים.
בצד החדר המרוחק ממני, העמידו מיטה שדמתה למיטת גניקולוג ולצדה העמידו עגלה עמוסה בכל מיני דברים שלא הצלחתי לראות מתאי.
מסביב לחדר הוצבו פמוטים גבוהים, לואי החלה לעבור מסביב לחדר ולהדליק את הנרות,כשבמקביל משהו עמעם את האורות. המראה היה עוצר נשימה. החדר היה אפל, אך במידה הנכונה שאפשרה לראות מה קורה.
השילוב בין הבורדל שעוצב מולי בשילוב תאי המאסר מסביב יצרו אווירה אפלה ומסתורית, אווירה מפחידה ומושכת, אווירה מצמררת ומרגשת.

שני הגברים שחזרו לחדר לבושים רק במכנסי עור קצרצרים ושחורים והאשה עם המחוך הלבן, נעמדו ליד לואי, נראה היה שהיא חילקה להם הוראות אחרונות לקראת המסיבה, בהמשך הערב הבנתי שתפקידם היה לשרת את האדונים הנכבדים שהיו אמורים להגיע.

מבעד הדלת הרחוקה ממני נכנס תום מלווה בלקוח שנגסתי באבר מינו, הלקוח העיף לעברי מבט חטוף וחזר לשוחח עם תום. לאחר מספר דקות נכנסו גברים נוספים. הם הסתובבו בחדר, טעמו מהמטעמים שהוגשו להם עם מגשים, שתו משקאות והתיישבו על הספות, משוחחים אחד עם השני בנחת. כנראה שניתן איזה שהוא אות שלא שמתי אליו לב, כי פתאום כולם ישבו דמומים, מבטם מופנה אל תום ולואי שעמדה לצידו.

שמעתי את תום מסביר להם על מהלך הערב, על כך שהערב מחולק לשני חלקים, על כך שכל אחד מהם יודע מה הורשה לו לבצע במהלך החלק השני של הערב, בעשרים הדקות שהוקצבו לו, תום הדגיש שלא תהיה חריגה מהזמנים וששעון עצר יעמוד על העגלה על מנת להזכיר להם כמה זמן נשאר לטיפול הפרטני.

שום דבר ממה שקרה ונשמע עכשיו, לא נשמע לי טוב, ההרגשה שלי הייתה, ובצדק, כמו חיה בכלוב המובלת עוד דקות מספר לשחיטה. ההבדל היה שאני הבנתי מה עומד לקרות לי וחיות לא תמיד מבינות ואולי כן? לא היה לי זמן למחשבות פילוסופיות כי דלת תאי נפתח לרווחה ולואי עמדה שם.

המשך יבוא

פאני היל