האשה החזירה הנהון מנומס לעבר דני שעבר לידה. היא ראתה בבירור מהבעת פניו שהיא אמנם נראית לו מוכרת אך הוא לא ממש ידע מהיכן. ברור שהוא לא יזכור, הרי הייתי אוויר עבורו, בלתי נראית באותם ימים רחוקים. הכעס והעלבון החלו לצוץ מהיכן שהיא ניסתה לקבור אותן, עלבון שהיא סחבה מאז אותו יום, עלבון שעיצב את חייה עד לרגע זה.
ברגע שהיא ראתה את דני מתפתל בכסאו היא הזמינה את החשבון מהמלצר ויצאה החוצה. הייתה לה עבודה להשלים. היא נכנסה למכוניתה ונסעה לעבר חניון שקט שלא הסתובבו בו כמעט אנשים. הביטה כה וכה והחלה להחליף בגדים. כעת לבשה גינס ומעיל שהיה גדול ממידותיה. נעלי ספורט לרגליה ועל ראשה חבשה כובע גרב ולסיום משקפי ראייה עגולים לעיניה, והכי חשוב, כפפות עור לידייה.
אל תא העינוגים המסויים היא הגיעה גם כן במטרו. כן, היא ידעה מה היו צעדיו המדוייקים של דני בכל פעם שנסע אל התא. היא הרי עקבה אחריו במשך חודשים. ידעה כל צעד ושעל שלו ושל משפחתו. היא ניטרה את שיחות הטלפון שלו ואת המחשב האישי הביתי ושל העבודה של דני.
כעת היא הייתה בשלב האחרון של תוכניתה, אסור שמשהוא ישתבש חשבה לעצמה. היא הרכינה ראש בזמן שקרבה אל התא, אך למרות זאת הייתה קשובה לכל רחש קטן, לכל תנועה קטנה בסביבה. ידיה שהיו נתונים בתוך כיסי המעיל מיששו את אמצעי ההגנה שהיו הכרחיים באזור זה של העיר-שוקר חשמלי, תרסיס גז, סכין קפיצית ועוד.
למזלה, התא היה ריק והיא נכנסה פנימה, נועלת את הדלת מאחוריה. לא היה לה הרבה זמן לבזבז, היא הוציאה כלי עבודה עדינים שהיו נתונים בנדן שחור מעור. בתוך רבע שעה היא סיימה מרוצה את העבודה. המזרקים העדינים פורקו והוירוס ששתלה במחשב התא נעלם כלא היה.
לאחר שבדקה במצלמות האבטחה הפנימיים של התא שאין אף אחד בחוץ, היא חמקה החוצה והחלה ללכת בחזרה לעבר המטרו. כאן היא עשתה טעות איומה, היא נתנה למוחה לנדוד לאותו היום בעבר הרחוק ששינה את חייה, היום שבו השנאה שלטה בכל מעשיה, ולא הייתה קשובה כפי שהייתה אמורה- לנעשה סביבה.
המשך יבוא
פאני