בואי איתי ציווה עליה, הלכה אחריו, עלו במדרגות אליו הביתה, התרגשות תקפה אותה, חוסר ידיעה
על מה שעומד להתרחש, נעמדו ליד דלת ואמר לה, היום זהו יום חשבון הנפש שלך, היום תחליטי אם
לחתום על החוזה לשנה או לא, מה איתך? שאלה, גם אתה צריך להחליט, העיף לה סטירה ואמר,
הגיע הזמן שתוכיחי לי שאת יותר חכמה, אם לא הייתי רוצה בך לא היית מגיעה למעמד הזה.
פתח את הדלת ואמר לה להכנס, קצת הססה אך הוא דחף אותה פנימה, לא נותן לה שהות להתלבט
יותר מדי, התא היה מוקף במראות, רק מראות, קירות, תקרה, רצפה, סגר את הדלת מאחוריה,
תא לא גדול יכלה לגעת בכל קיר כשהושיטה את ידה, לפתע הכה בה הפחד, חשבה שהתגברה מזמן
על הפחד שלה ממקומות סגורים, פחד שצץ כשהיתה קטנה ונסגרה בטעות במרתף החשוך,
הסתובבה ונסתה למצוא את הדלת, המראות סבבו אותה, נתנו לה תחושה של חוסר מציאות, ריחוף
בחלל, החלה דופקת בפראות על הקירות מתחננת בפניו שיוציא אותה, נכנסת להסטריה,
כשהבינה שלא יושיע אותה התמוטטה על הרצפה מתכנסת בפינה, ברכיה אסופות אל חזה,
בוכה ללא שליטה, לאט לאט החלה להרגע, הרימה ראש לאט והחלה מתבוננת סביב, רואה את עצמה
אלפי פעמים מכל עבר, הצמידה ראש אל המראה כדי שתראה רק דמות אחת, החלה בוחנת את עצמה,
מגלה דברים שלא שמה לב אליהם לפני כן, נקודות חן , קמטים פה ושם, פצעונים, ראתה שלא גילחה
כיאות בכמה מקומות, הבטיחה לעצמה לשים לב לכך בפעם הבאה, גם מחשבות החלו לצוץ במוחה
כשנתנה לעצמה להרגע, חשבה על מירוץ החיים בה היתה נתונה, על העייפות שלה מכך,
לא רק על בעיות הפרנסה, אלא על הגברים שהיו בחייה, על משפחתה שהיתה אוהבת אך לא מבינה,
הבינה שזו ההזדמנות שלה לעשות פסק זמן, לתת לעצמה לנוח מדאגות, לתת לאחרים לדאוג לה,
לטפל בה כאילו היתה תינוקת, תלויה, יודעת שיהיו כאלו שלא יבינו איך היא מסכימה שישלטו כך
בחייה, אך ידעה שלה זה מתאים, לא לכל החיים אך בהחלט לתקופה.
איבדה תחושה של זמן וכשהדלת נפתחה היא קפצה בבהלה.
בואי אלי הוא אמר, היא רצה אליו והתמוטטה בזרועותיו, החלה לבכות שוב ללא שליטה, מנסה לבקש סליחה,
אך רק יפחות יצאו מפיה, אסף אותה אליו, יושבים כך על הרצפה, מכורבלת בתוכו, פורקת הכל.
לאחר שנרגעה, אמר לעבד שישב קרוב אליהם, קח אותה למטה ותעזור לה להתכונן, תחכו לי ליד
הספה על הברכיים, כן מאסטר אמר העבד, נרגש כולו ממראה עיניו, רצה מאוד שתישאר וחיכה
לראות מה תהיה החלטתה.
המשך יבוא
פאני היל
לפני 17 שנים. 30 באפריל 2007 בשעה 10:48