רסיסים של פנטזיות

בדרך לעבודה אני מקשיב לסיפורים ברדיו, והדמעות יוצאות להן,

מנגב נהרות של מים ורק מפחד שאפספס את הדרך..

במשרד, בין שיחה לשיחה, אני לבד בחדר,

מקשיב לסיפורים בטלויזיה במסך השני,

ותוך שניה הדמעות מתחילות לזרום.. מנגב אותן מהר שלא ייראו בטעות..

בצהריים במסעדה אני לבד.. כולם מעדיפים לא לבוא .. ובין מנה למנה אני מסתכל במסך הטלוויזיה הגדול  שם בצד והדמעות מתחילות לרדת אז אני מיד שם את משקפי השמש..ככה באמצע המסעדה..

בלילה, אחרי שהקטנים כבר נרדמו אני  רואה את סיפורי הזוועה בטלוויזיה ומיד הדמעות זורמות.. נהרות של דמעות.. עכשיו כבר אתן להן לזרום ואז הולך לקטנים עם עיניים אדומות, מלאות בדמעות.. ומנשק אותן ממש בשקט שלא יתעוררו..

כל כך עצוב לי..