סתם כזאת פריקה מבולגנת

ולרוב נשארת עם ההתמסרות הזאת וכאב חד בחזה... 

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

תפסיקי לחשוב עליו

הולכת לשטוף פנים, מסתכלת על הציצי שנראה ומרגיש כמו שדה קרב, חושבת עליו 😑

מניוק! 🤬

ולרגע בלילה כששכבנו מחובקים היה לי כל כך טוב שרציתי לבכות, החזקתי את הדמעות ופחד לא מוסבר התגנב לי לחזה.

הרגשתי בדיוק במקום ובזמן שבו אני צריכה להיות וזה כל כך מוזר ולא הגיוני, הרי מה שונה כאן כרגע מכל מקום וכל אחד שהייתי איתו עד היום. 

יש דברים שאין לי תשובה עליהם וזה, זה משהו שהתשובה אליו כל כך רחוקה ממני שחוסר הוודאות הזאת היא מה שכל כך מפחיד אותי.

כל התחושות האלה גורמות לי לרצות לברוח, גורמות לי לתהות עד כמה באמת מגיע לי להרגיש כל כך הרבה בטחון, גורמות לי לשאול מתי הכל יחרב, מתי זה יגמר ולמה.

כל המחשבות האלה מחשיכות אותי ואני אישה של אור ולא משנה כמו חושך ינסה להשתלט על כל מה שאני חווה, תמיד אמצא איזו קרן אור שתוכיח לי שיש כל כך הרבה טוב והוא מגיע לי. 

רציתי לחרב הכל, לקחת את הדברים שלי וללכת אבל לא יכולתי לוותר על רגע כל כך טוב ובטוח ונשארתי. רציתי לברוח מהכל ואמרתי לה, לתאומה הזאת שלי שאני לא רוצה בזה יותר אבל בפועל אני לא מצליחה לזרוק משהו טוב לפח אני מאלה ששומרים רגעים של אושר. 

אני יודעת שהפחד הוא לא מה שמניע אותי, הפחד הוא לא זה שלפיו אני בוחרת ללכת או ממנו אני רוצה להימנע. ונכון לעכשיו טוב לי והטוב הזה הוא משהו להיאחז בו וגם אם יגמר או כשיגמר הוא משהו להיזכר בו ואולי משהו לשאוף אליו אחר כך. 

למה אני כזאת דרמה קווין? 

מנגבת דמעה אחרונה
אחריה מגיע הגשם
מבפנים אני כל כך קטנה
חשופה, שברירית ונרגשת
ואותה משיכה מטופשת
אין לה כלום עם בחירה נכונה
מעצמי וממך מבקשת סליחה

בהמשך לחלק א (וכן... אין לי את זה עם זמנים)

לפעמים מצחיק אותי שגם מי שהיה נוכח בסיטואציה מעוניין לראות אותה דרך העיניים שלי.

אולי גם אני הייתי רוצה לראות את הסיטואציה מנקודת מבט של אחרים אבל מי אני שאבקש דבר כזה... 🤷🏽‍♀️

.................................

על הישבן שלי יש שלושה סימנים עגולים , מספר כוויות שמעלות בי רגשות מעורבים. אני אוהבת סימנים ועדיין יש דברים שהייתי רוצה שישארו ״בחדר המיטות״ או לפחות שיעברו אחרי מספר ימים/שבועות והכוויות האלה ישארו עלי לפחות כמה חודשים. 

הייתי רוצה עוד מהן כי הן מזכירות לי כמה רגעים מאוד נעימים וטובים אבל המחשבה שזה ״יהרוס״ את הטוסיק היפה שלי חורה לי ולכן אסתפק בשלוש כרגע.

.................................

בחזרה לעלילות סוף השבוע.

במהלך סוף השבוע חטפתי בטוסיק מעט... כאילו אולי לא ממש מעט אז נגיד שזה היה במידה שלהיזכר בזה עושה לי רק לחייך, אף רגע לא זכור לי כרגע לא נעים מלבד יום שבת בבוקר שלא באמת קשור לאף אחד מהרגעים האלה.

יש תקופות כאלה שאני לוקחת ״פסק זמן״, החברים שלי מכירים את התקופות האלה והדבר שאני הכי אוהבת בחברות שלי עם אנשים זה שאפשר לא להיות בקשר גם חצי שנה אבל כשניפגש ונדבר זה יהיה כאילו לא עברה שניה מרגע שנפרדנו. 

זה אחד הדברים שאני אוהבת בקשר שלי עם הפיה והדרקון, אני מרגישה שמההתחלה נרקם קשר שהוא חברי בשונה מקשרים אחרים שלי. יש בינינו המון שיח והמון עומק בשיח גם מהצד שלי וגם מהצד שלהם. 

לא הרגשתי שהם משחקים איתי משחק ״קשוחים״ או מתאמצים להוכיח לי כמה הם ״שולטים אכזריים״ אלא הראו לי שאפשר לעשות את הדברים גם בדרך כיפית ואמיתית וללא משחקים. 

אין פער עצום בין הרגעים שבהם אנחנו פשוט שלושתינו לבין הרגעים שאנחנו תופסים תפקידים ועדיין יש שוני, משהו באוירה משתנה ומכניס כל אחד מאיתנו למקום הנוח והבטוח שלו לאותה סיטואציה. 

אז ביום שישי ואחרי תקופה של שלושה חודשים שבהם הייתי מרוחקת סוף סוף נפגשתי איתם. ישבנו לשיחת סלון של כמה שעות באוירה הכי טובה שיש. דיברנו, צחקנו, השלמנו פערים ובאותה שיחה הם הציעו לי לבוא למסיבה בתור שלהם. 

חיוך דבילי!

מי שלא רואה אותו מפסיד! 

היה לי חיוך דבילי על הפנים והסכמתי בלי לחשוב יותר מדי כמו שאני עושה תמיד ואז כמובן שהם איפסו אותי וישבנו לדבר על גבולות וציפיות. הם הסבירו לי מה זה אומר וסיכמנו בינינו איך זה הולך להתנהל. אחרי שעתיים/שלוש של שיחה כיפית והשלמת פערים הם הציעו לי להיקשר והדרקון יצא לפעולה. 

עמדתי באמצע (כמו שאני אוהבת 😝) בזמן שהדרקון קושר לי את הרגליים והפיה מצלמת אותנו. אחרי שנקשר לי והרגשתי כמו בת ים חמודה קיפצתי לספה ונשכבתי כשהטוסיק שלי מופנה אליהם 😁, מעט ספנקים ומעט הצלפות עד שהטוסיק נצבע בורוד אדמדם.... רגעים קטנים של אושר. 

אחרי הקשירה והספנקים עברנו על התמונות והכל יצא כל כך מושלםםםםםםםם, הטוסיק שלי נורא יפה בתנוחה ההיא 😚

פוף....

נכון יפה? נכון? נכוווווווון?????

יפהפה!

אחזור עם חלק ג׳

לפעמים הוא מסתכל לי בעיניים ומצטער, הוא לא צריך להגיד כלום כי העיניים שלו אומרות הכל.

רגעים שאני מרככת אותו. 

בעבר... גם כשהוא היה מנסה לכעוס עלי, מנסה להשליט עלי איזה סדר או לחנך אותי הייתי מרגישה כמה הוא מצטער.

היו שנים שלא התראינו בכלל, חודשים שיכולנו לא לדבר אבל הקשר הזה של אב ובת, הקשר הזה שספק אם שרד באמת מרחק וזמן, הקשר הזה ששנינו יודעים שהיה חסר לנו כל כל הרבה שנים, הקשר הזה הוא הקשר הכי טוב שיכולנו לרקום.

גם היום כשאני מגיעה אני רואה במבט שלו צער, אני רואה איך הוא מסתכל על הילדה הזאת ואני מתארת לעצמי שלפעמים הוא מרגיש שהיא אפילו לא שלו. אני רואה מבט של גאווה, אני רואה את הקנאה בעיניים שלו, אני רואה פספוס ואני רואה כל כך הרבה אהבה.

ישבנו היום... קשקשנו. זה קורה כשאנחנו קצת שיכורים... כשהוא קצת שיכור כי אני תמיד פיקחת. אבל ברגעים כאלה שהוא משתחרר הוא מצטער לא רק עם מבט, הוא מצטער במילים.

ישבנו היום ובכינו, הוא בדמעות ואני בלב. הוא בכה על שנים שפספס ועל רגעי אושר קטנים שבהם במילים שלו הוא מכיר אותי עוד קצת ואני בכיתי בלב על כך שהוא כל כך רוצה להוכיח את עצמו כשלי ברור שלא הוא ולא אני גרמנו לזה לקרות. יש כוחות גדולים מאיתנו, תקראו לזה אלוהים, תקראו לזה גורל או תקראו לזה פשוט החיים. 

במרחקים של פעם ובלי הסדר גירושים מסודר לא באמת הייתה לנו אפשרות לבנות קשר יציב בן אב ובת. 

אבל יש משהו בקשר שלנו שהוא יותר חזק מזמן וממילים, קשר של מבטים מצטערים. הוא על זה שלא נתן מספיק ואני על הצער שלו. 

אבא. 

אני אוהבת אותך.

ככה.

בלי להוכיח.

בלי לדבר.

בלי להתראות.

רק במבט מצטער עם ניצוצות של אושר.

אבא.

לאחרונה אני מאוננת שונה, אני לא בדיוק יודעת להסביר מה כל כך שונה באיך שאני מאוננת אבל זה שונה.

יש פעמים שאני מאוננת מצורך לפרוק ולהתנתק, זה לא תמיד מיני.

יש פעמים שאני מאוננת כי משעמם לי, זה קורה בעיקר בבית, לרוב כשאני צופה באיזה סדרה סתמית או תוכנית ריאלטי כלשהי.

כשאני מאוננת לפני השינה זה כדי להירדם טוב יותר, זה לא תמיד עוזר אבל שיהיה.

יש פעמים שאני מאוננת כי אני אשכרה חרמנית... לרוב אני פשוט חרמנית ולא עושה עם עצמי כלום 🤷🏽‍♀️

לאחרונה אני מאוננת כדי לחוות שוב זיכרונות מסוימים.

לא תמיד זה על חוויות חיוביות, כמו הפעם ההיא שאוננתי על הזיכרון של איבוד הבתולין, גם על אותו ערב שמצצתי לטיפש השלישי רק כדי שלא יזיין אותי ואפילו כמו אותה פעם שאוננתי על הפלאשבקים שעולים לי מהאונס.... אולי זה הריפוי שלי לאותן חוויות.

אנלא יודע מה אני מרגיש כלפי זה חוץ מהעובדה שזה עושה לי לרצות להיות קטן.

יש גם את הפעמים שאני מאוננת על זכרונות וחוויות טובות. כמו על המפגש עם הילד הרע שזיין אותי וסישן אותי אצלו, או כשאסף אותי מאבא וחוץ מקצת לגעת לי בציצי באוטו או לתאר לי איך היה מזיין אותי מחוץ לאוטו (חבל שלא זיין) לא היה שם יותר מדי... גם על אותו ערב של סקס מאוד ברוטלי שהייתי בטוחה שפצע לי את הכוס....

האוננות הזאת למשל (כשאני חווה שוב חוויות טובות) זאת אוננות רעשנית שמלווה בהמון תנועות אגן והיא כיפית לי כל כך אבל אני לא תמיד מצליחה לגמור ממנה.

בסוף האוננות שאני הכי אוהבת היא זאת שאני מאוננת בה על שיחות סתמיות עם גברים או נשים שמחרמנים אותי ממילים יומיומיות רגילות.

זה קצת מזכיר לי את האוננות שלי על עצמי, ברגעים שאני מרגישה כל כך סקסית ומינית שזה יהיה ממש פשע לא לזיין את עצמי!

אז אני מסשנת את עצמי, מושכת, שורטת, נושכת את הידיים ומכאיבה לעצמי בפטמות...

זאת אוננות ממש טובה! וממנה אני גומרת בשרשראות וצרחות ופיתולים ופאק (!) אני רוצה לאונן על עצמי עכשיו! 

*מחשבות של בוקר על קפה וסיגריה בתחנת אוטובוס*

איך אתם מאוננים? או על מה? שתפו אותי בבקשה!