סתם כזאת פריקה מבולגנת

אתה ממלא ואני מתרוקנת

זה צעד אחד יותר מדי ואני מרגישה שאני כל כך קרובה לצוק

עכשיו כבר מאוחר מדי

ללכת אחורה

במילא אני תמיד בורחת

אולי הפעם אקפוץ לפני שתדחוף אותי בעצמך

אני תמיד נותנת לכם לדחוף אותי

קצה ועוד קצה

כל כך הרבה קצוות

ואני בכלל מנסה לסרוג לי סוודר, משהו שיחמם אותי כשקר

מזל שקיץ

אני לא רוצה את מלוא תשומת הלב שלך כשאתה איתי

אני רוצה את הלב שלך גם כשאתה לא איתי. 

אני רוצה אותך לעצמי ואתה רוצה אותך לכל העולם.

אתה מבין יקירי?! זה הורס אותי מבפנים. 

שנשאר חברים?

ושכבנו שם בחושך

אתה בחושך שלך ואני בחושך שלי

הזלת דמעות ואני נחנקתי מצער

וניסיתי להיות טיפה של אור, לרגע גם הייתי

אבל אתה צריך זיקוקים

ואני… אני רק טיפה של אור

הייתי שם בשבילך

כמו תמיד אני שם בשביל כולם

ואמרת שאתה פה בשבילי

אבל אתה יותר שם בשבילך

וזה בסדר, זה הכי בסדר שיש

הלוואי שהייתי יכולה להיות פה בשביל עצמי

הלוואי שהייתי זיקוק

ביקשתי לברוח מפני העולם

ובא העולם ודפק על הדלת

ולא פתחתי, לא פתחתי

לא פתחתי, לא פתחתי

זעם העולם והלם על הדלת

ולא פתחתי

רכן העולם ודחק פתקי אהבה מתחת לדלת

ולא פתחתי

עשה העולם את עצמו מתרחק

וחיכיתי רגע, ועוד אחד

והעולם היה שקט כפי שלא היה מעולם

ואיני יודע אם באמת האמנתי או שמא רציתי ללכת שולל

ופתחתי את הדלת לרווחה

והעולם נבהל

בערך בשיחה השניה שלנו שאם היה לך בן הייתי האישה המושלמת לבן שלך (מנקודת מבט של הורה) מצד שני יש לי כוחות שיכולים להרוס ואם מישהו קרוב אליך ינסה להתקרב אלי תמליץ לו להתרחק.

אני אמרתי לך לשמור מרחק, לא להרגיש, לא להתאהב… אמרתי לך.

ואני מצטערת, באמת מצטערת אבל עבורי זה נגמר ברגע שהענשת אותי, ברגע שבחרת להעניש אותי על עצמי בגלל שאתה לא היית מסוגל להתמודד. 

באותו רגע חצית גבול, אולי היחיד שיש לי באמת וחצית אותו שוב כשבחרת להיעלם יום בהיר אחד ושם חתמת את זה אתה.

לי נשאר רק להחזיר את המפתח… כל כך סימבולי

אחרי תקופה קצרה 😅

חלק ג 🥳🥳🥳

למי שפספס מוזמנים להיכנס לחלק א וחלק ב 😝

............................

אני יושבת בדירה עם התאומה ומתלבטת מה ללבוש... אחרי בהייה ממושכת בבגדים (כי פייסל) אני נזכרת מה רציתי ומתלבשת, מצלמת כמה תמונות ושולחת לפיה והדרקון.

הפעם החלטתי ללכת על לוק של תלמידת תיכון... בערך. גרביון רשת אדום, חצאית קצרצרה ומתנפנפת עם שלייקס (זאת המילה הכי לא סקסית בעולם) חזית תחרה יפהפיה ועניבת משבצות אדומה. 

אנחנו נפגשים כמה שעות מאוחר יותר ומקשקשים קצת לפני היציאה, אני מקבלת כמה ספנקים על כך שהסתרתי את יום ההולדת שלי 🤭😅 ואז אני מקבלת את האזיקים 🤩

האזיקים שמסמלים תחילת סשן והפעם משתלבים באופן מושלם עם האאוטפיט (מי ישמע אני אושייה) שבחרתי. אנחנו מגיעים למסיבה ועושים סיבוב במקום, ממשיכים לשתות ולרקוד. בשלב מסוים הם קושרים אותי למתקן רשת כלשהו ליד הבר ומתחילים לחמם לי את הישבן... מתחילים בספנקים ועוברים להצלפות, אני מתקשה להחזיק את עצמי כשהידיים שלי קשורות לצדדים והרגליים כבר רועדות מספנקים והצלפות, הגוף שלי זז בחוסר שליטה ככל שהם מגבירים את העוצמה והקצב ומדי פעם נפלטת לי אנחת כאב.

כשהמיני סשן מסתיים אנחנו ממשיכים לרקוד יחד והפיה אוסרת עלי לעשן (סיגריות) עד להודעה חדשה 😑.  תוך כדי הריקודים מתחיל ריקוד לשונות ובאופן מפתיע אני והדרקון מתנשקים, אני יודעת שזאת קפיצת מדרגה עצומה בקשר ובאמון בין שלושתינו ובכלל ביחסים בינם לביני. אנחנו ממשיכים לרקוד בלשונות, הפיה והדרקון אני והפיה הדרקון ואני וכולנו יחד ולרגע קט העולם עוצר והכל שקט כל כך ורק שלושתינו עומדים ברחבה ורוקדים. 

פתאום כל ״זונת התשומי״ שאני יוצא לאור ואני מבינה עד כמה אני אוהבת את הרגעים שבהם מתרכזים בי, אולי בגלל זה אני נכנסת לספייס בשניות כשאני במקום פומבי. אני אמנם הצעצוע שלהם אבל זה מרגיש שאנחנו משחקים יחד ולא רק הם בי. אחרי הריקודים אנחנו מתקדמים לבמה המרכזית והתאומה שלי מקבלת סשן הצלפות, אני מתיישבת על הבמה והפיה והדרקון מצליפים בי במקביל על הירכיים, כל אחד עם שוט אחר ובעוצמות משתנות. אני מרגישה בעננים והסיטואציה מחרמנת אותי. 

תמיד קשה לי שמרגישים את הרטיבות שלי, אני יודעת כמה אני יכולה להיות רטובה ומה מחרמן אותי בשניות אבל כשאחרים שמים לב לזה ומרגישים אותי אני מרגישה צורך להשתבלל. עדיין קשה לי לקבל את עצמי כיצור מיני או ככזה שהסביבה תופסת כיצור מיני, בטח קשור לכל מיני שיט מהעבר אבל למי יש כוח להתמודד עם זה עכשיו?!

אחרי ההצלפות על הבמה אנחנו עולים למפלס העליון ומצחקקים בינינו אני מוציאה לשון על משהו שנאמר לי וזה מדליק את הדרקון. אני מוצמדת לקיר צדדי וחוטפת עוד מספר הצלפות על ההתחצפות הקטנה שלי (נשבעת אני לא בראט 😋).

אנחנו ממשיכים בסיבוב ומגיעים למבוך שם אני נתקלת במספר דברים שלא מוצאים חן בעיני, אני מעירה איזו הערה על ״שולט״ שמצליף בככל הנראה נשלטת שלו ואני באמת לא מבינה למה הוא עם פרצוף של מר קשוח. דברים כאלה תמיד נראים לי כל כך משחקיים והצגתיים, מרגיש לי כמו משהו שאני ממש לא רוצה להיות חלק ממנו בשונה מהקשר עם הפיה והדרקון שמרגיש כל כך טוב ומשוחרר ואף אחד לא צריך ״לשחק״ משהו שהוא לא. 

אני חושבת שזאת הבעיה העיקרית שלי בלשחרר מהשליטה עם חלק מהאנשים, יש הרגשה (במיוחד במפגשים חד פעמיים) שכל אחד הגיע למלא תפקיד וללכת ואני אמנם אוהבת לשחק אבל אני לא שחקנית ואני לא מעוניינת ברגעים שבהם אני צריכה לשחק משהו שאני לא או שהפרטנר שלי משחק משהו שהוא לא. 

יש כל כך הרבה אמת ואמון והבנה והכלה כשהדברים נעשים ממקום אמיתי ומרצון להנות מהרגע יחד שלא מצריך בכלל משחק זול מסרט עם תלבושות מעלי אקספרס. יש משהו כל כך משחרר כשאפשר לחייך ואפשר להנות מהרגע בלי פרצופים קשוחים או שינויים בטון על מנת להראות סמכות. יש משהו כל כך רך וקשוח כשהכל נעשה בנועם ואז לא באמת נדרש לעשות פרצוף קשוח או כועס על מנת להראות מי כאן בעמדת כוח. 

אני חושבת שדווקא זה מה שגרם לקשר עם הפיה והדרקון להרגיש כל כך נכון. יש משהו במבט שלהם שמשתנה כשהם תופסים עמדת ״כוח״ מולי, מבט שמקווץ לי את הבטן מהתרגשות וציפיה ומבט שמצליח להכניס אותי בדיוק למקום הבטוח והמשוחרר שאני אוהבת ורוצה להיות בו. 

אפילו בטעויות הקטנות יש משהו כל כך מציאותי, ״הפאדיחות״ האלה שמזכירות לכולנו שאנחנו בני אדם לפני תפקיד כזה או אחר ושאנחנו פה להסב הנאה לצד השני וזה זורק אותי לסשן הראשון (נדמה לי) עם הפיה והדרקון שבו בדקנו גבולות ובחנו וניסינו כל אחד את השני והשלישי כדי להבין מתי צריך לעצור גם אם לא נאמרה מילת בטחון חד משמעית. זה משהו שלפי דעתי יהיה מאוד קשה להשיג בסשן שבו כל אחד משחק תפקיד או מנסה להוכיח את עצמו ואת כוחו. 

............................

אנחנו ממשיכים להסתובב וצופים במספר סשנים, מחפשים לנו מקום להתפרק בו ועוצרים ב״תא מעצר״ שמתאים ככל הנראה בדיוק למה שהפיה והדרקון תכננו 🤭

אני מסטולה ושיכורה וכבר מרחפת לי מכל המיני סשנים במהלך הערב ו קפיצת מדרגה באמון והבטחון ביני לבינם ואז הידיים שלי נקשרות לסולם של מיטת קומותיים. 

אני תופסת בסולם ומבליטה את הישבן, התנוחה הזאת לא נוחה והידיים גם ככה עייפות מלהחזיק אותי במהלך הערב אבל אני בהיי מטורף ושום דבר כבר לא מעניין. הרבה זמן לא חטפתי כמו שצריך ואני שמחה שהפיה והדרקון נתנו לי את האפשרות לחוות את זה איתם.

הם מתחילים בספנקים (כאילו הטוסיק שלי לא מספיק מחומם 😜) ועוברים להצלפות ואני מרחפת לי בין המוזיקה לכאב לליטופים ואני שומעת אותם אומרים משהו על זה שהגיע הזמן שלי ואני מוכנה ל״משאית״. 

מודה שחיכיתי לזה מהרגע הראשון ששמעתי על השוט. שוט בעבודת יד של הדרקון שעשוי מהחלק הפנימי של גלגל של רכב/משאית (מקווה שאני זוכרת נכון), הזנבות שלו די קשיחים וכל הצלפה שלו מורשת בעוצמה על העור. הסשן נמשך זמן מה שאני באמת ובתמים לא יודעת אם זה היה שלוש דקות או שעה שבהם אני מתפתלת וגונחת ונאנחת וזזה ומתרחקת ומתמתחת ומבליטה את הישבן אחרי כל הצלפה ואת מתקפלת וזזה שוב ובתוך כל ״הגיהינום״ הזה והחושך אני מוצאת כל כך הרבה אור וגם עדן של רגשות ושחרור והרפיה ושום דבר כבר לא מעניין אותי ואני לא רוצה שזה יפסיק לעולם ובכל הצלפה אני מרגישה איך משהו בי מתמלא ואז… העולם כל כך רועש ובי יש כל כך הרבה שקט ובשניה אחת בין כאב כל כך חזק (שהשאיר סימנים כל כך יפים 🤩) אני נעטפת ברוך כל כך עוצמתי והקור של המקום נעלם כששני מלאכים חמודים מקסימים מתוקים (סלחו לי) מחבקים אותי חזק, משחררים לי את הידיים, מערסלים אותי ביניהם על המיטה ומלטפים אותי.

אנשים עוברים וחיוך דבילי מרוח לי על הפנים, הם מלטפים אותי ואני מלטפת אותם ומודה להם וכל כך שמחה על הקול הזה בראש שלי שגרם לי מהרגע הראשון שראיתי אותם להרגיש כל כך בטוחה ולדעת שמזה הרבה זמן, איתם, אני באמת יכולה לשחרר.

אחרי אפטר קייר ממושך במועדון הרועש שהצליח לתת לי כל כך הרבה שקט אנחנו חוזרים לרחבת הריקודים והפיה והדרקון נפרדים ממני לשלום כשאני מצטרפת לתאומה היפה שלי מרחפת על רחבת הריקודים.

אין לי מילים לתאר כמה אני שמחה שהכרתי אותם, כמה הם עוזרים לי להבין את עצמי, כמה הם שם בשבילי וכמה כוח הם נותנים לי בזה שהם לא מוותרים עלי ולא מרימים ידיים כי אני ״לא נשלטת״. מעבר לשולטים המדהימים שהם הם מצליחים להיות חברים ועל זה אני מודה להם. על האמת שלהם והדרך הכנה שלהם בלי שמחקים מיותרים ובלי נסיונות כושלים להראות לי אצל מי ״הכוח״.

תודה פיה ודרקון. 

תודה גם קצת לי… שנתתי לעצמי להיפתח בפניהם ולמסור להם אותי כשאני איתם. 

זה ככל הנראה הדבר הכי מבולגן שכתבתי… אבל עברו המום מים בנהר ואני חייבת לשחרר. 

ע״י עצמי.

וזה הכי כואב שיש, לא בגלל העונש עצמו ואפילו לא בגלל שאני הענשתי את עצמי אלא בגלל שהעונש שלי היה על זה שאני מרגישה.

ואם יש משהו בעצמי שאני גאה בו הוא הרגש שלי ואם יש משהו שאני מתביישת הוא בדיוק הרגש הזה.

אז ביקשתי סשן, כאב, על הבמה.

ובכיתי… כל כך בכיתי ורציתי שישחיטו אותי מול כולם ורציתי לסבול ורציתי לדמם.

כאב לי כל כך בלב שבקושי הרגשתי כאב פיזי וכל מה שרציתי זה להיעלם ולהפוך לאלפי רסיסים. רציתי להיכנס לנפשות של כולם ורציתי שהבמה תישטף בדמעות שלי על כל הרגש הזה שלא רק קיים אלא כל כך רוצה שיראו אותו.

ואז הכל נגמר ואני המשכתי להעניש את עצמי ולשנוא את עצמי ולהרגיש כל כך הרבה כלום וכל כך הרבה הכל. 

והתעוררתי בבוקר מלאה בכלום ושכבתי שעות על הספה בבית של הלב הכי גדול שלי והתבוסתתי ברחמים עצמיים.

אני שונאת רחמים עצמיים, שונאת אנשים שמרחמים על עצמם ולכמה שעות כל כך שנאתי את עצמי. על קשרים לא קשורים שאני מכניסה את עצמי אליהם, על גברים טובים מאוד לאחרים ורעים מאוד בשבילי, על הצורך שלי לתת כדי שאוכל לקבל חזרה, על הפחד שלי לקבל בלי שנתתי, על הקושי שלי לתת לאחרים לחבק אותי והצורך לחבק את כל מי שסביבי. 

שנאתי את עצמי על החולשות שלי ולרגעים ספורים לא ראיתי אפילו חוזקה אחת ואז ברגע הזה על הספה הבנתי שאני לא סתם לא אוהבת להיענש ולא סתם עונש הוא טריגר כל כך גדול עבורי.

באיזשהו מקום אני מרגישה שעונש ניתן בהכרח על מי שאני ואין לי ocd ואני לא פרפקציוניסטית אבל יש לי שאיפה לשלמות ובגלל השאיפה לשלמות עצמית שלי מאוד קשה לי לחשוב שאני לא בדיוק כמו שצריך להיות (כפי שאני צריכה להיות מבחינתי ובמחשבה שלי). 

מאוד קשה לי לקבל את זה שאני מענישה אותי על מי שאני ומאוד קשה לי לחשוב שמישהו יעניש אותי על מי שאני רק כי זה לא עומד בסטנדרטים שלו ושלי.

הענשתי את עצמי וקיבלתי אפטר קייר מחברים טובים אבל המשכתי את העונש אחרי ואני חושבת שפעם אחת לשם שינוי אני צריכה לתת לעצמי אפטר קייר… מלא באהבה ולא ברחמים עצמיים כי אני לא מסכנה ואני אישה חזקה ואני מרגישה ואני אוהבת ואני כועסת ואני רגישה ואני בכיינית ואני אפילו מענישה את עצמי אבל זאת אני לעצמי ועם זה אנצח (בעיקר את עצמי).

אני לא נלחמת ולא מתחרה, בטח לא בעצמי. עם זאת, אני שואפת להיות טובה יותר (שאיפה לשלמות כבר אמרתי?!).

עוד צעד לריינו טובה יותר ושלמה יותר… אולי גם כזאת שמקבלת את זה שהיא לא מושלמת ולא צריכה להיות, לא עבור עצמה ובטח לא עבור אחרים. 

למדתי ממך המון והיו רגעים באמת טובים, אבל למרות המילים היפות ולמרות הכוונות שלך שנאת אותי... הרגשתי את זה בכל נים. 

הרגשתי איך אתה מסתכל עלי ורוצה לשבור אותי. בלי שאוכל לבנות משהו חזרה... בלי שאוכל להיבנות יותר לעולם. 

שנאת אותי וכמעט הצלחת לגרום לי לשנוא את עצמי. 

אין מילים שישכנעו אותי אחרת.. אני אישה של מעשים. מציאות. זוכר? 

אז אמרת הכל ובמציאות הזאת... שלי ושלך... שלך... במציאות הזאת שנאת אותי ועל זה אני כל כך כועסת עליך.

דיברת איתי על שליטה... על מנטלי...

אתה חושב שהצלחת? עם השליטה? עם מנטלי? 

הרי ידעת שאין לך סיכוי להצליח בזה איתי ובגלל זה שנאת אותי... שנאת אותי כי גרמתי לך להרגיש מה ששנים אחרות לא הצליחו. על זה שנאת אותי... 

שנאת אותי כי יש בי כל כך הרבה טוב וכל כך הרבה אהבה שהפחידה אותך עד תום. 

שנאת אותי על מה שאין לי דרך לשלוט בו ועל זה אני כועסת עליך. 

שנאת אותי כל כך שהבאתי אותי לתחתית, הצלחת להשפיל אותי בכל מובן והשארת אותי ככה... מושפלת לבד. רצית שאסבול, רצית שאברח ממך כמו מאש. 

אבל כמו שכבר אמרת, אני מאלה שצריכות לגעת באש כדי לדעת שזה שורף ולצערך האש לא מפחידה אותי. אז ברחת בעצמך, מרוב ששנאת אותי, מרוב שגרמתי לך לאהוב.