בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סתם כזאת פריקה מבולגנת

הזכויות שמורות לקרנפית מחרסינה


***מתגעגעת תמיד פיה תאומה שלי***
לפני 5 שנים. יום שבת, 8 במאי 2021 בשעה 8:55

בהמשך לחלק א (וכן... אין לי את זה עם זמנים)

 

לפעמים מצחיק אותי שגם מי שהיה נוכח בסיטואציה מעוניין לראות אותה דרך העיניים שלי.

אולי גם אני הייתי רוצה לראות את הסיטואציה מנקודת מבט של אחרים אבל מי אני שאבקש דבר כזה... 🤷🏽‍♀️

 

 

.................................

 

על הישבן שלי יש שלושה סימנים עגולים , מספר כוויות שמעלות בי רגשות מעורבים. אני אוהבת סימנים ועדיין יש דברים שהייתי רוצה שישארו ״בחדר המיטות״ או לפחות שיעברו אחרי מספר ימים/שבועות והכוויות האלה ישארו עלי לפחות כמה חודשים. 

הייתי רוצה עוד מהן כי הן מזכירות לי כמה רגעים מאוד נעימים וטובים אבל המחשבה שזה ״יהרוס״ את הטוסיק היפה שלי חורה לי ולכן אסתפק בשלוש כרגע.

 

.................................

 

בחזרה לעלילות סוף השבוע.

במהלך סוף השבוע חטפתי בטוסיק מעט... כאילו אולי לא ממש מעט אז נגיד שזה היה במידה שלהיזכר בזה עושה לי רק לחייך, אף רגע לא זכור לי כרגע לא נעים מלבד יום שבת בבוקר שלא באמת קשור לאף אחד מהרגעים האלה.

 

יש תקופות כאלה שאני לוקחת ״פסק זמן״, החברים שלי מכירים את התקופות האלה והדבר שאני הכי אוהבת בחברות שלי עם אנשים זה שאפשר לא להיות בקשר גם חצי שנה אבל כשניפגש ונדבר זה יהיה כאילו לא עברה שניה מרגע שנפרדנו. 

זה אחד הדברים שאני אוהבת בקשר שלי עם הפיה והדרקון, אני מרגישה שמההתחלה נרקם קשר שהוא חברי בשונה מקשרים אחרים שלי. יש בינינו המון שיח והמון עומק בשיח גם מהצד שלי וגם מהצד שלהם. 

לא הרגשתי שהם משחקים איתי משחק ״קשוחים״ או מתאמצים להוכיח לי כמה הם ״שולטים אכזריים״ אלא הראו לי שאפשר לעשות את הדברים גם בדרך כיפית ואמיתית וללא משחקים. 

אין פער עצום בין הרגעים שבהם אנחנו פשוט שלושתינו לבין הרגעים שאנחנו תופסים תפקידים ועדיין יש שוני, משהו באוירה משתנה ומכניס כל אחד מאיתנו למקום הנוח והבטוח שלו לאותה סיטואציה. 

 

אז ביום שישי ואחרי תקופה של שלושה חודשים שבהם הייתי מרוחקת סוף סוף נפגשתי איתם. ישבנו לשיחת סלון של כמה שעות באוירה הכי טובה שיש. דיברנו, צחקנו, השלמנו פערים ובאותה שיחה הם הציעו לי לבוא למסיבה בתור שלהם. 

חיוך דבילי!

מי שלא רואה אותו מפסיד! 

היה לי חיוך דבילי על הפנים והסכמתי בלי לחשוב יותר מדי כמו שאני עושה תמיד ואז כמובן שהם איפסו אותי וישבנו לדבר על גבולות וציפיות. הם הסבירו לי מה זה אומר וסיכמנו בינינו איך זה הולך להתנהל. אחרי שעתיים/שלוש של שיחה כיפית והשלמת פערים הם הציעו לי להיקשר והדרקון יצא לפעולה. 

עמדתי באמצע (כמו שאני אוהבת 😝) בזמן שהדרקון קושר לי את הרגליים והפיה מצלמת אותנו. אחרי שנקשר לי והרגשתי כמו בת ים חמודה קיפצתי לספה ונשכבתי כשהטוסיק שלי מופנה אליהם 😁, מעט ספנקים ומעט הצלפות עד שהטוסיק נצבע בורוד אדמדם.... רגעים קטנים של אושר. 

אחרי הקשירה והספנקים עברנו על התמונות והכל יצא כל כך מושלםםםםםםםם, הטוסיק שלי נורא יפה בתנוחה ההיא 😚

 

פוף....

 

 

נכון יפה? נכון? נכוווווווון?????

יפהפה!

 

אחזור עם חלק ג׳

לפני 5 שנים. יום שישי, 7 במאי 2021 בשעה 22:20

לפעמים הוא מסתכל לי בעיניים ומצטער, הוא לא צריך להגיד כלום כי העיניים שלו אומרות הכל.

רגעים שאני מרככת אותו. 

בעבר... גם כשהוא היה מנסה לכעוס עלי, מנסה להשליט עלי איזה סדר או לחנך אותי הייתי מרגישה כמה הוא מצטער.

היו שנים שלא התראינו בכלל, חודשים שיכולנו לא לדבר אבל הקשר הזה של אב ובת, הקשר הזה שספק אם שרד באמת מרחק וזמן, הקשר הזה ששנינו יודעים שהיה חסר לנו כל כל הרבה שנים, הקשר הזה הוא הקשר הכי טוב שיכולנו לרקום.

גם היום כשאני מגיעה אני רואה במבט שלו צער, אני רואה איך הוא מסתכל על הילדה הזאת ואני מתארת לעצמי שלפעמים הוא מרגיש שהיא אפילו לא שלו. אני רואה מבט של גאווה, אני רואה את הקנאה בעיניים שלו, אני רואה פספוס ואני רואה כל כך הרבה אהבה.

 

ישבנו היום... קשקשנו. זה קורה כשאנחנו קצת שיכורים... כשהוא קצת שיכור כי אני תמיד פיקחת. אבל ברגעים כאלה שהוא משתחרר הוא מצטער לא רק עם מבט, הוא מצטער במילים.

ישבנו היום ובכינו, הוא בדמעות ואני בלב. הוא בכה על שנים שפספס ועל רגעי אושר קטנים שבהם במילים שלו הוא מכיר אותי עוד קצת ואני בכיתי בלב על כך שהוא כל כך רוצה להוכיח את עצמו כשלי ברור שלא הוא ולא אני גרמנו לזה לקרות. יש כוחות גדולים מאיתנו, תקראו לזה אלוהים, תקראו לזה גורל או תקראו לזה פשוט החיים. 

במרחקים של פעם ובלי הסדר גירושים מסודר לא באמת הייתה לנו אפשרות לבנות קשר יציב בן אב ובת. 

אבל יש משהו בקשר שלנו שהוא יותר חזק מזמן וממילים, קשר של מבטים מצטערים. הוא על זה שלא נתן מספיק ואני על הצער שלו. 

 

אבא. 

אני אוהבת אותך.

ככה.

בלי להוכיח.

בלי לדבר.

בלי להתראות.

רק במבט מצטער עם ניצוצות של אושר.

אבא.

לפני 5 שנים. יום רביעי, 5 במאי 2021 בשעה 6:25

לאחרונה אני מאוננת שונה, אני לא בדיוק יודעת להסביר מה כל כך שונה באיך שאני מאוננת אבל זה שונה.

יש פעמים שאני מאוננת מצורך לפרוק ולהתנתק, זה לא תמיד מיני.

יש פעמים שאני מאוננת כי משעמם לי, זה קורה בעיקר בבית, לרוב כשאני צופה באיזה סדרה סתמית או תוכנית ריאלטי כלשהי.

כשאני מאוננת לפני השינה זה כדי להירדם טוב יותר, זה לא תמיד עוזר אבל שיהיה.

יש פעמים שאני מאוננת כי אני אשכרה חרמנית... לרוב אני פשוט חרמנית ולא עושה עם עצמי כלום 🤷🏽‍♀️

לאחרונה אני מאוננת כדי לחוות שוב זיכרונות מסוימים.

לא תמיד זה על חוויות חיוביות, כמו הפעם ההיא שאוננתי על הזיכרון של איבוד הבתולין, גם על אותו ערב שמצצתי לטיפש השלישי רק כדי שלא יזיין אותי ואפילו כמו אותה פעם שאוננתי על הפלאשבקים שעולים לי מהאונס.... אולי זה הריפוי שלי לאותן חוויות.

אנלא יודע מה אני מרגיש כלפי זה חוץ מהעובדה שזה עושה לי לרצות להיות קטן.

יש גם את הפעמים שאני מאוננת על זכרונות וחוויות טובות. כמו על המפגש עם הילד הרע שזיין אותי וסישן אותי אצלו, או כשאסף אותי מאבא וחוץ מקצת לגעת לי בציצי באוטו או לתאר לי איך היה מזיין אותי מחוץ לאוטו (חבל שלא זיין) לא היה שם יותר מדי... גם על אותו ערב של סקס מאוד ברוטלי שהייתי בטוחה שפצע לי את הכוס....

האוננות הזאת למשל (כשאני חווה שוב חוויות טובות) זאת אוננות רעשנית שמלווה בהמון תנועות אגן והיא כיפית לי כל כך אבל אני לא תמיד מצליחה לגמור ממנה.

בסוף האוננות שאני הכי אוהבת היא זאת שאני מאוננת בה על שיחות סתמיות עם גברים או נשים שמחרמנים אותי ממילים יומיומיות רגילות.

זה קצת מזכיר לי את האוננות שלי על עצמי, ברגעים שאני מרגישה כל כך סקסית ומינית שזה יהיה ממש פשע לא לזיין את עצמי!

אז אני מסשנת את עצמי, מושכת, שורטת, נושכת את הידיים ומכאיבה לעצמי בפטמות...

זאת אוננות ממש טובה! וממנה אני גומרת בשרשראות וצרחות ופיתולים ופאק (!) אני רוצה לאונן על עצמי עכשיו! 

 

 

*מחשבות של בוקר על קפה וסיגריה בתחנת אוטובוס*

 

איך אתם מאוננים? או על מה? שתפו אותי בבקשה!

לפני 5 שנים. יום שני, 3 במאי 2021 בשעה 14:13

לפני 5 שנים. יום ראשון, 2 במאי 2021 בשעה 21:02

לפני 5 שנים. יום ראשון, 2 במאי 2021 בשעה 19:13

יומיים אחרי הפוסט (הזה) על היכולת שלי להרים את עצמי והתהייה להאם אני סומכת על עצמי מספיק אני מגיעה לנקודה שבה אני צריכה להרים את עצמי ומתאכזבת...

.............................................

היה סוף שבוע מלא בחוויות, חלק ראשוניות לגמרי וחלקן התפתחות של חוויות קודמות.

 

אחרי קשר של מספר חודשים עם הזוג המושי הזה (והזה והזה) ואחרי תקופה ארוכה של ריחוק מצידי הזמנתי אותם לצאת למסיבה (בקטע חברי וזה) והם הסכימו. ערב או יום או כמה שעות לפני המסיבה הם הציעו לי להגיע למסיבה בתור הצעצוע שלהם ובהתרגשות עצומה קפצתי על ההצעה 🤗

 

.............................................

 

לילה קודם לכן...

אני במסיבה כבר מעט מעושנת ומעט שתויה, רוקדת ומנסה להנות מהאוירה והמוזיקה. אני עם ארבעה חברים שהגיעו בזוגות (התאומה הלא זהה שלי עם בן זוגה וילדת פרחים צבעונית עם המובילה שלה)

צ׳ייסר ועוד צ׳ייסר ומשהו באוירה לא זורם לי כמו שהייתי רוצה. רגעים ארוכים שאני מרגישה גלגל חמישי, למרות שאני עם כולם ולמרות שאין כמעט רגעים שבהם אני לבד עדיין משהו מרגיש לי כל כך בודד.

ברגעים האלה אני יודעת שזאת תחושה אישית שלי ואין קשר לאנשים סביבי בעיקר כשהם לא נתנו לי הרגשה של מישהו לא רצוי. יש רגעים כאלה שגם אם יעטפו אותי מכל הכיוונים עדיין ארגיש כאילו אני לבד בעולם... אלה היו רגעים בודדים שהצלחתי להתגבר עליהם ובאמת להשתחרר ולהנות מהרגע. 

כשהצלחתי להשתחרר גם התחלתי להיפתח והתחיל סשן ספנקים שהתחילו ילדת הפרחים והמובילה שלה. יש לי סף כאב סבבה נראה לי (אני לא יודעת להשוות לאחרים) ועל כן ספנקים רוב הזמן פשוט עושים לי נעימי שבא לי לישון כמו תינוק (מי רוצה להרדים אותי ככה? 🤩).

לאחר כמה דקות או עשרות דקות או שעות או ימים ומספר החלפות שלהן (פעם ילדת הפרחים שמספינקה לי ופעם המובילה) רציתי לוודא שאני לא מתישה מדי וכמו האדם האחראי שאני שאלתי האם הן בסדר. באותו הרגע זאת הייתה השאלה הכי מצחיקה שיכולתי לשאול, הרי התרגלנו לשמוע על דאגה כזאת מהשולט.ת/דומ.ית (וכן הלאה) התפוצצנו מצחוק והמשכנו בשלנו.

אבל ההפתעה של שלושתינו גרמה לי להבין משהו...

הבנה מס׳ 1: יש לי כבוד לחוקים אבל יש גם מספר דברים שאני לא מסכימה איתם. יצא לי להיתקל במספר פוסטים ומספר שיחות בנושא אחריות בסשן (זוגיות או מערכת יחסים של שליטה נשאיר רגע בצד). חשבתי המון על מי מוטלת האחריות בסיטואציות כאלה ואני לא באמת מצליחה לגבש דעה. יכול להיות שאין לי בכלל דעה מגובשת בנושא ומי בכלל אמר שאני צריכה רק דעה אחת לגבי נושא מסוים?

בכל אופן *ההבנה שלי קשורה רק אלי, לדרך בה אני פועלת ועל סמך הדברים שאני עברתי ומאמינה שלכל אחד יש דעה שונה.*

כמו שכתב מישהו חכם או לא (הרי כולנו יכולים לערוך בויקיפדיה) יש לנו אחריות כלפי הסובבים אותנו. בסופו של יום אם בחרתי להכנס לסיטואציה מסוימת יש לי אחריות. האחריות שלי כמו שהיא עלי היא גם על האחר ובסשן גם לצד הנשלט יש אחריות לא פחות חשובה מזה של הצד השולט.

אולי בכתב התרגלנו שהצד השולט צריך לוודא כל הזמן ולדאוג שהנשלט שלו בסדר אבל יש לי הרגשה שיש קצת התנערות מאחריות כשזה מגיע לדאגה לשולט.

בעיני בדסמ הוא לא רק פיזי וזה נכון לגבי דומים וסאבים כאחד, כמו שאני עוברת וחווה כל מיני רגשות בזמן סשן כך גם הדום או הדומית חווים שלל רגשות, לפעמים חיוביים ולפעמים פחות.

לי בתור מי שהייתה בסשנים בתור סאבית (בקרוב יהיו גם בתור דומית 😈) חשוב לי לוודא שהדום שאיתי מרגיש בנוח ונהנה ושגם אם יש רגע שהרגש שעולה הוא לא הכי חיובי אני כאן לא רק כדי לקבל ספנקים/הצלפות או למצוץ, אני כאן גם כדי להקשיב וגם כדי לשים לב באמת למה שהדום/דומית/שולט/שולטת/אדון וגבירה מרגישים (אלוהים?! למה כל כך הרבה שמות 😪) ולכן באותו רגע שאני נהנתי היה מבחינתי הכי טבעי לוודא שהן מרגישות טוב ונהנות גם.

 

אחרי שבדקתי לשלומן וצחקנו הרגשתי נוכחות חזקה ומוכרת בזמן שידיים עדינות ורכות הצטרפו לתזמורת הספנקים על ישבני. לימיני עמד בן זוגה של התאומה וציין בפני כי הידיים שאני מרגישה הן שלה (מה שהיה ברור לי מהרגע שהן נחתו על ישבני) משמאלי עמדו ילדת הפרחים והמובילה ולרגע אחד ארוך במיוחד העולם עצר מלכת ותחושת הריחוף מילאה את כולי. מהר מאוד הוא הצטרף לנגן על ישבני עם ידיו ועם ספנקר (או סוג של, אנלאיודע). 

אני אוהבת את הריחוף שאני נמצאת בו בסיטואציות פומביות ועם זאת הרגשתי שזה לא הרגע הנכון שלי להתחיל לרחף, הערב התחיל להתקרב לסופו והייתי צריכה לסגור לעצמי את דלת הכניסה למה שנהוג לקרוא ״ספייס״, אז אחרי מספר כלשהו (עזבו אותי מזמנים ומספרים 😅) של ספנקים והצלפות נגמר לו המיני סשן החמוד שעברתי ואולי העברתי את כולנו שם (בחיי שזה מרגיש לפעמים כאילו הכרחתי את כולם להתרכז רגע בי 😬).

את המשך הערב הזה אכתוב כבר מתישהו... או שלא. עוד נראה

ועל עלילות המסיבה שבה הייתי צעצוע של הזוגי המושלמי תקראו מאוחר יותר... או מחר, עוד נראה.

 

היו טובים 💜🤍

 

לפני 5 שנים. יום ראשון, 2 במאי 2021 בשעה 8:29

אני: היי אלוהים.

אלוהים: שלום.

אני: אני מתפרקת.

אתה יכול לחבר אותי בחזרה?

אלוהים: אני מעדיף שלא.

אני: למה?

אלוהים: כי אינך פאזל.

 


אני: מה עם כל קטעי חיי שנופלים על האדמה?

אלוהים: שיישארו שם זמן מה. הם נשרו מסיבה כלשהי.

קחי קצת זמן והחליטי אם את זקוקה לאחד מאותם חלקים בחזרה.

אני: אתה לא מבין! אני נשברת!

אלוהים: לא - את לא מבינה. את פורצת דרך.

מה שאת מרגישה זה רק כאבי גדילה.

את משילה את הדברים ואת האנשים בחיים שלך שמעכבים אותך.

את לא מתפרקת.

את ״נופלת למקומך״. תירגעי.

קחי נשימות עמוקות ואפשרי לדברים שאת כבר לא צריכה ליפול ממך.

די להיאחז בחתיכות שלא מתאימות לך יותר.

שיפלו. תני להן ללכת.

 


אני: ברגע שאתחיל לעשות זאת, מה יישאר ממני?

אלוהים: רק הקטעים הטובים ביותר שלך.

אני: אני מפחדת להשתנות.

אלוהים: אני כל הזמן אומר לך - את לא משתנה!!

את הופכת להיות!

אני: להיות מי?

אלוהים: להיות מי שיצרתי אותך להיות!

אדם של אור ואהבה וחסד ותקווה ואומץ ושמחה ורחמים וחסד וחמלה.

הכנתי אותך ליותר מהקטעים הרדודים שהחלטת לעטר את עצמך בהם ואת נאחזת בהם בחמדנות ופחד כאלה.

תני לדברים האלה ליפול ממך.

אני אוהב אותך!

אל תשתני!...

הפכי להיות! הפכי להיות! להיות מי שעשיתי אותך להיות.

אני אמשיך לומר לך את זה עד שתזכרי את זה.

 


אני: הנה נפל עוד חלק.

אלוהים: כן.

תני לזה להיות.

 


אני: אז ... אני לא שבורה?

אלוהים: ברור שלא!

אך את נשברת כמו שהשחר שובר את הלילה בהפציעו.

זהו יום חדש.

הפכי להיות!!!

 


מאת: ג׳ון רודל

תרגום: לא ידוע

לפני 5 שנים. יום שישי, 30 באפריל 2021 בשעה 17:36

אין אף אחד בשבילי.... לא באמת.

 


בכל נקודת זמן בחיים שלי הייתי שם בשביל עצמי, בנקודות הכי נמוכות הייתי אני זאת שמרימה את עצמי מאפס ובנקודות הכי גבוהות הייתי אני זאת שדואגת לנחיתה במקום יציב ובטוח.

המקום היציב והבטוח אף פעם לא היו האנשים סביבי, מעולם לא הרגשתי שיש אדם שאני יכולה להניח בו את כולי.

המקום הבטוח שלי תמיד היה זה שאני יצרתי לעצמי, דירה נחמדה לגור בה, חדר נעים לישון בו, פינת קריאה שקטה להעביר בה את הזמן או תמונות מלאות אהבה על קירות לבנים. תמיד אני זאת שמחזיקה את עצמי. כן. פגשתי אנשים שאני יכולה להניח את ראשי על שקע כתפם, את האנשים האלה אני יכולה למנות על כף יד אחת וגם איתם....

 


יש משהו מתעתע בלתת אמון במישהו בעולם הזה. בכל הבדסם הזה אני מתכוונת. מצד אחד אני יכולה לסמוך על אדם שלא יפגע בי בזמן סשן או יעשה משהו נגד רצוני (אחרת לא אכנס איתו למצב כזה בכלל) ומצד שני אני לא סומכת שהוא ישאר שם דקה אחת אחרי שזה יגמר.

עד עכשיו לא הוכח לי אחרת.

לפעמים נדמה לי שזה מה שמונע ממני ליפול ולשקוע לתהום של בדידות. הידיעה שאם אני לא אוציא את עצמי מזה אף אחד אחר לא יוציא אותי מזה.

 


אני מאמינה גדולה באמירה שאדם שלא רוצה לעזור לעצמו שום עזרה מבחוץ לא באמת תעזור לו. אולי בגלל זה ככה אני, מרימה את עצמי כל פעם מחדש, מפקפקת בכל מי שמנסה להושיט יד וסומכת רק על המעטים שהוכיחו מעל כל ספק שיהיו שם גם כשאני לא ארצה להיות.

 


יש רגעים שאני מוכרחה שמישהו יחזיק אותי.

יש פעמים שאני זועקת! מנפנפת עם הידיים וצועקת בלי קול ״תהיה פה רגע בשבילי״.

הרגעים האלה חולפים כלא היו.

אולי אני לא יודעת להרגיש ברמות כאלה שעושות לסמוך על אדם, אולי אני זאת שאי אפשר לסמוך עליה, אני תוהה האם אני סומכת על עצמי.

לפני 5 שנים. יום רביעי, 28 באפריל 2021 בשעה 19:23

מלנכולי על הגג
רוקד מול חצי ירח מוטרף
עץ או פלי מהמר
לקפוץ או להשאר

מחשבות מהעץ נושרות
ועפות בסתיו
נשים רכות על מיטות חורקות
מפושקות עכשיו

ואתם נועצים עיניים
מחכים לזה שייפול
הכלבים ינעצו שיניים
בעורו, בבשרו, בדמו, בעצמות.

מונוטוני על הגג
אנטנות מול ירח מוטרף
לקפוץ זה פלי
עץ לא בא
לא בא לי להשאר בסתיו

אז כשאתם נועצים עיניים
מחכים לזה שייפול
גם בכם ינעצו שיניים
בעורכם, בבשרכם, בדמכם, בעצמות.

הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הירקון זורם ונשפך לים

מלנכולי על הגג
רוקד מול חצי ירח מוטרף
על עץ או פלי מהמר
להשאר...

הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הירקון זורם ונשפך לים
לים, לים, לים
נשפך... לים

 

לפני 5 שנים. יום שני, 26 באפריל 2021 בשעה 18:59

הכל אותו דבר

וגם קצת אחרת

העצב פה נשאר

לחגוג איתי כל ערב

זה בא לי בגלים

פתאום אני נזכרת

איך היית שר

אני הייתי מסתכלת

 


הכל אותו דבר

גם אם לא על אמת

הפחד פה נשאר

מוציא אותי לסרט

זה בא בסוף היום

פתאום אני נזכרת

היינו מדברים

רק בשפה אחרת

 


ויום שישי עכשיו לבד

עוד לא מצאתי אף אחד

שישב איתי בדשא

לבשתי ת׳חולצה שלך

אולי אמצא בי מנוחה

ותשב איתי בדשא

 


הכל אותו דבר

תמיד אני אומרת

בחוץ הכי יפה

ומבפנים אני נשברת

ושוב בסוף היום

אני נזכרת, אני נזכרת

היינו ילדים

זאת אהבה אחרת

 


ויום שישי עכשיו לבד

עוד לא מצאתי אף אחד

שישב איתי בדשא

לבשתי ת׳חולצה שלך

אולי אמצא בי מנוחה

ותשב איתי בדשא

 


רבתי עם עצמי מול המראה

שעות של הדחקה ניצחו בסבב הראשון

חיכיתי לשקיעה

שתציל אותי שניה לפני החושך

חיפשתי סימנים

כל מיני דברים של אנשים מאמינים

ומה עם לוותר

בסוף הכל עובר