סתם כזאת פריקה מבולגנת

יומיים אחרי הפוסט (הזה) על היכולת שלי להרים את עצמי והתהייה להאם אני סומכת על עצמי מספיק אני מגיעה לנקודה שבה אני צריכה להרים את עצמי ומתאכזבת...

.............................................

היה סוף שבוע מלא בחוויות, חלק ראשוניות לגמרי וחלקן התפתחות של חוויות קודמות.

אחרי קשר של מספר חודשים עם הזוג המושי הזה (והזה והזה) ואחרי תקופה ארוכה של ריחוק מצידי הזמנתי אותם לצאת למסיבה (בקטע חברי וזה) והם הסכימו. ערב או יום או כמה שעות לפני המסיבה הם הציעו לי להגיע למסיבה בתור הצעצוע שלהם ובהתרגשות עצומה קפצתי על ההצעה 🤗

.............................................

לילה קודם לכן...

אני במסיבה כבר מעט מעושנת ומעט שתויה, רוקדת ומנסה להנות מהאוירה והמוזיקה. אני עם ארבעה חברים שהגיעו בזוגות (התאומה הלא זהה שלי עם בן זוגה וילדת פרחים צבעונית עם המובילה שלה)

צ׳ייסר ועוד צ׳ייסר ומשהו באוירה לא זורם לי כמו שהייתי רוצה. רגעים ארוכים שאני מרגישה גלגל חמישי, למרות שאני עם כולם ולמרות שאין כמעט רגעים שבהם אני לבד עדיין משהו מרגיש לי כל כך בודד.

ברגעים האלה אני יודעת שזאת תחושה אישית שלי ואין קשר לאנשים סביבי בעיקר כשהם לא נתנו לי הרגשה של מישהו לא רצוי. יש רגעים כאלה שגם אם יעטפו אותי מכל הכיוונים עדיין ארגיש כאילו אני לבד בעולם... אלה היו רגעים בודדים שהצלחתי להתגבר עליהם ובאמת להשתחרר ולהנות מהרגע. 

כשהצלחתי להשתחרר גם התחלתי להיפתח והתחיל סשן ספנקים שהתחילו ילדת הפרחים והמובילה שלה. יש לי סף כאב סבבה נראה לי (אני לא יודעת להשוות לאחרים) ועל כן ספנקים רוב הזמן פשוט עושים לי נעימי שבא לי לישון כמו תינוק (מי רוצה להרדים אותי ככה? 🤩).

לאחר כמה דקות או עשרות דקות או שעות או ימים ומספר החלפות שלהן (פעם ילדת הפרחים שמספינקה לי ופעם המובילה) רציתי לוודא שאני לא מתישה מדי וכמו האדם האחראי שאני שאלתי האם הן בסדר. באותו הרגע זאת הייתה השאלה הכי מצחיקה שיכולתי לשאול, הרי התרגלנו לשמוע על דאגה כזאת מהשולט.ת/דומ.ית (וכן הלאה) התפוצצנו מצחוק והמשכנו בשלנו.

אבל ההפתעה של שלושתינו גרמה לי להבין משהו...

הבנה מס׳ 1: יש לי כבוד לחוקים אבל יש גם מספר דברים שאני לא מסכימה איתם. יצא לי להיתקל במספר פוסטים ומספר שיחות בנושא אחריות בסשן (זוגיות או מערכת יחסים של שליטה נשאיר רגע בצד). חשבתי המון על מי מוטלת האחריות בסיטואציות כאלה ואני לא באמת מצליחה לגבש דעה. יכול להיות שאין לי בכלל דעה מגובשת בנושא ומי בכלל אמר שאני צריכה רק דעה אחת לגבי נושא מסוים?

בכל אופן *ההבנה שלי קשורה רק אלי, לדרך בה אני פועלת ועל סמך הדברים שאני עברתי ומאמינה שלכל אחד יש דעה שונה.*

כמו שכתב מישהו חכם או לא (הרי כולנו יכולים לערוך בויקיפדיה) יש לנו אחריות כלפי הסובבים אותנו. בסופו של יום אם בחרתי להכנס לסיטואציה מסוימת יש לי אחריות. האחריות שלי כמו שהיא עלי היא גם על האחר ובסשן גם לצד הנשלט יש אחריות לא פחות חשובה מזה של הצד השולט.

אולי בכתב התרגלנו שהצד השולט צריך לוודא כל הזמן ולדאוג שהנשלט שלו בסדר אבל יש לי הרגשה שיש קצת התנערות מאחריות כשזה מגיע לדאגה לשולט.

בעיני בדסמ הוא לא רק פיזי וזה נכון לגבי דומים וסאבים כאחד, כמו שאני עוברת וחווה כל מיני רגשות בזמן סשן כך גם הדום או הדומית חווים שלל רגשות, לפעמים חיוביים ולפעמים פחות.

לי בתור מי שהייתה בסשנים בתור סאבית (בקרוב יהיו גם בתור דומית 😈) חשוב לי לוודא שהדום שאיתי מרגיש בנוח ונהנה ושגם אם יש רגע שהרגש שעולה הוא לא הכי חיובי אני כאן לא רק כדי לקבל ספנקים/הצלפות או למצוץ, אני כאן גם כדי להקשיב וגם כדי לשים לב באמת למה שהדום/דומית/שולט/שולטת/אדון וגבירה מרגישים (אלוהים?! למה כל כך הרבה שמות 😪) ולכן באותו רגע שאני נהנתי היה מבחינתי הכי טבעי לוודא שהן מרגישות טוב ונהנות גם.

אחרי שבדקתי לשלומן וצחקנו הרגשתי נוכחות חזקה ומוכרת בזמן שידיים עדינות ורכות הצטרפו לתזמורת הספנקים על ישבני. לימיני עמד בן זוגה של התאומה וציין בפני כי הידיים שאני מרגישה הן שלה (מה שהיה ברור לי מהרגע שהן נחתו על ישבני) משמאלי עמדו ילדת הפרחים והמובילה ולרגע אחד ארוך במיוחד העולם עצר מלכת ותחושת הריחוף מילאה את כולי. מהר מאוד הוא הצטרף לנגן על ישבני עם ידיו ועם ספנקר (או סוג של, אנלאיודע). 

אני אוהבת את הריחוף שאני נמצאת בו בסיטואציות פומביות ועם זאת הרגשתי שזה לא הרגע הנכון שלי להתחיל לרחף, הערב התחיל להתקרב לסופו והייתי צריכה לסגור לעצמי את דלת הכניסה למה שנהוג לקרוא ״ספייס״, אז אחרי מספר כלשהו (עזבו אותי מזמנים ומספרים 😅) של ספנקים והצלפות נגמר לו המיני סשן החמוד שעברתי ואולי העברתי את כולנו שם (בחיי שזה מרגיש לפעמים כאילו הכרחתי את כולם להתרכז רגע בי 😬).

את המשך הערב הזה אכתוב כבר מתישהו... או שלא. עוד נראה

ועל עלילות המסיבה שבה הייתי צעצוע של הזוגי המושלמי תקראו מאוחר יותר... או מחר, עוד נראה.

היו טובים 💜🤍

אני: היי אלוהים.

אלוהים: שלום.

אני: אני מתפרקת.

אתה יכול לחבר אותי בחזרה?

אלוהים: אני מעדיף שלא.

אני: למה?

אלוהים: כי אינך פאזל.

אני: מה עם כל קטעי חיי שנופלים על האדמה?

אלוהים: שיישארו שם זמן מה. הם נשרו מסיבה כלשהי.

קחי קצת זמן והחליטי אם את זקוקה לאחד מאותם חלקים בחזרה.

אני: אתה לא מבין! אני נשברת!

אלוהים: לא - את לא מבינה. את פורצת דרך.

מה שאת מרגישה זה רק כאבי גדילה.

את משילה את הדברים ואת האנשים בחיים שלך שמעכבים אותך.

את לא מתפרקת.

את ״נופלת למקומך״. תירגעי.

קחי נשימות עמוקות ואפשרי לדברים שאת כבר לא צריכה ליפול ממך.

די להיאחז בחתיכות שלא מתאימות לך יותר.

שיפלו. תני להן ללכת.

אני: ברגע שאתחיל לעשות זאת, מה יישאר ממני?

אלוהים: רק הקטעים הטובים ביותר שלך.

אני: אני מפחדת להשתנות.

אלוהים: אני כל הזמן אומר לך - את לא משתנה!!

את הופכת להיות!

אני: להיות מי?

אלוהים: להיות מי שיצרתי אותך להיות!

אדם של אור ואהבה וחסד ותקווה ואומץ ושמחה ורחמים וחסד וחמלה.

הכנתי אותך ליותר מהקטעים הרדודים שהחלטת לעטר את עצמך בהם ואת נאחזת בהם בחמדנות ופחד כאלה.

תני לדברים האלה ליפול ממך.

אני אוהב אותך!

אל תשתני!...

הפכי להיות! הפכי להיות! להיות מי שעשיתי אותך להיות.

אני אמשיך לומר לך את זה עד שתזכרי את זה.

אני: הנה נפל עוד חלק.

אלוהים: כן.

תני לזה להיות.

אני: אז ... אני לא שבורה?

אלוהים: ברור שלא!

אך את נשברת כמו שהשחר שובר את הלילה בהפציעו.

זהו יום חדש.

הפכי להיות!!!

מאת: ג׳ון רודל

תרגום: לא ידוע

אין אף אחד בשבילי.... לא באמת.

בכל נקודת זמן בחיים שלי הייתי שם בשביל עצמי, בנקודות הכי נמוכות הייתי אני זאת שמרימה את עצמי מאפס ובנקודות הכי גבוהות הייתי אני זאת שדואגת לנחיתה במקום יציב ובטוח.

המקום היציב והבטוח אף פעם לא היו האנשים סביבי, מעולם לא הרגשתי שיש אדם שאני יכולה להניח בו את כולי.

המקום הבטוח שלי תמיד היה זה שאני יצרתי לעצמי, דירה נחמדה לגור בה, חדר נעים לישון בו, פינת קריאה שקטה להעביר בה את הזמן או תמונות מלאות אהבה על קירות לבנים. תמיד אני זאת שמחזיקה את עצמי. כן. פגשתי אנשים שאני יכולה להניח את ראשי על שקע כתפם, את האנשים האלה אני יכולה למנות על כף יד אחת וגם איתם....

יש משהו מתעתע בלתת אמון במישהו בעולם הזה. בכל הבדסם הזה אני מתכוונת. מצד אחד אני יכולה לסמוך על אדם שלא יפגע בי בזמן סשן או יעשה משהו נגד רצוני (אחרת לא אכנס איתו למצב כזה בכלל) ומצד שני אני לא סומכת שהוא ישאר שם דקה אחת אחרי שזה יגמר.

עד עכשיו לא הוכח לי אחרת.

לפעמים נדמה לי שזה מה שמונע ממני ליפול ולשקוע לתהום של בדידות. הידיעה שאם אני לא אוציא את עצמי מזה אף אחד אחר לא יוציא אותי מזה.

אני מאמינה גדולה באמירה שאדם שלא רוצה לעזור לעצמו שום עזרה מבחוץ לא באמת תעזור לו. אולי בגלל זה ככה אני, מרימה את עצמי כל פעם מחדש, מפקפקת בכל מי שמנסה להושיט יד וסומכת רק על המעטים שהוכיחו מעל כל ספק שיהיו שם גם כשאני לא ארצה להיות.

יש רגעים שאני מוכרחה שמישהו יחזיק אותי.

יש פעמים שאני זועקת! מנפנפת עם הידיים וצועקת בלי קול ״תהיה פה רגע בשבילי״.

הרגעים האלה חולפים כלא היו.

אולי אני לא יודעת להרגיש ברמות כאלה שעושות לסמוך על אדם, אולי אני זאת שאי אפשר לסמוך עליה, אני תוהה האם אני סומכת על עצמי.

מלנכולי על הגג
רוקד מול חצי ירח מוטרף
עץ או פלי מהמר
לקפוץ או להשאר

מחשבות מהעץ נושרות
ועפות בסתיו
נשים רכות על מיטות חורקות
מפושקות עכשיו

ואתם נועצים עיניים
מחכים לזה שייפול
הכלבים ינעצו שיניים
בעורו, בבשרו, בדמו, בעצמות.

מונוטוני על הגג
אנטנות מול ירח מוטרף
לקפוץ זה פלי
עץ לא בא
לא בא לי להשאר בסתיו

אז כשאתם נועצים עיניים
מחכים לזה שייפול
גם בכם ינעצו שיניים
בעורכם, בבשרכם, בדמכם, בעצמות.

הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הירקון זורם ונשפך לים

מלנכולי על הגג
רוקד מול חצי ירח מוטרף
על עץ או פלי מהמר
להשאר...

הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הירקון זורם ונשפך לים
לים, לים, לים
נשפך... לים

הכל אותו דבר

וגם קצת אחרת

העצב פה נשאר

לחגוג איתי כל ערב

זה בא לי בגלים

פתאום אני נזכרת

איך היית שר

אני הייתי מסתכלת

הכל אותו דבר

גם אם לא על אמת

הפחד פה נשאר

מוציא אותי לסרט

זה בא בסוף היום

פתאום אני נזכרת

היינו מדברים

רק בשפה אחרת

ויום שישי עכשיו לבד

עוד לא מצאתי אף אחד

שישב איתי בדשא

לבשתי ת׳חולצה שלך

אולי אמצא בי מנוחה

ותשב איתי בדשא

הכל אותו דבר

תמיד אני אומרת

בחוץ הכי יפה

ומבפנים אני נשברת

ושוב בסוף היום

אני נזכרת, אני נזכרת

היינו ילדים

זאת אהבה אחרת

ויום שישי עכשיו לבד

עוד לא מצאתי אף אחד

שישב איתי בדשא

לבשתי ת׳חולצה שלך

אולי אמצא בי מנוחה

ותשב איתי בדשא

רבתי עם עצמי מול המראה

שעות של הדחקה ניצחו בסבב הראשון

חיכיתי לשקיעה

שתציל אותי שניה לפני החושך

חיפשתי סימנים

כל מיני דברים של אנשים מאמינים

ומה עם לוותר

בסוף הכל עובר

שוקינג!!!

איזו מן נשלטת את?!

אני לא!!!

אני יכולה להיות זונה קטנה ומטונפת.

אני אוהבת פומביות.

אבל... אני גם אישה גאה מאוד (רגע של תעופה עצמית), אני מכירה המון אנשים, עבדתי בתפקידים שחשפו אותי לאנשים בכל הארץ ומכל המעמדות.

ולכן כל ״המשחקים״ האלה יקרו במקומות ובזמנים המתאימים... אני אהיה זונה קטנה ומטופנת איתך ואני אהיה פומבית במקומות שבהם זה מקובל ולגיטימי, במקומות שבהם שאר הנוכחים יודעים ומוכנים לקבל את זה.

אני לא כופה את עצמי על אף אחד ואני לא אתן לאף אחד להשפיל אותי בסביבה שאינה בדסמית.

אני אישה גאה והכבוד שלי חשוב לי, אין לי אגו בשמיים אבל לא אתן לאף אחד לדרוך עלי או להקטין אותי ״בחוץ״.

אני אוהבת להזדיין אבל אם אנחנו לא ביחסי שליטה אין לך מקום ורשות לשלוח אותי לעשות ״טובה״ לחבר שלך. 

הכוס שלי לא מזהב אבל הוא יקר לי בדיוק כמו שהמוח והלב שלי יקרים לי ולא אתן לאף אחד להתייחס אלי כאל חפץ. 

אז... אני לא ממש נשלטת

יש לי דעה ורצונות וצרכים ושניה של הלם! הם חשובים לי לא פחות משלך. 

אני גם יכולה לשרוד התעלמות מוחלטת מצרכי ורצוני אבל אחרי שאשרוד את זה אמשיך הלאה לחפש את המקום שימלא לי את הצרכים והרצונות.

אני אישה גאה וגם במערכת יחסים ביני ולבין מישהו או מישהי אחרת אמשיך להיות אישה גאה ולא אתן לרמוס את כבודי.

וכל זה רק בגלל הטמבל שיודע לזיין אבל חשב שבגלל שהיה לי בכוס אתן גם לחבר שלו להיות לי בכוס... 

גם בגלל אותה פעם שנסענו במונית ואמרת לנהג שאני זונה... איפה הכסף???

נ.ב

נשברה לי ציפורן ויש לי רצון עז למות או להרביץ למישהו....

וכולם נחמדים כאן אומרים לך מילים
התרגלת שיש מי שאומר
כמה שאת מוכשרת ושאת גדולה
שהשיר החדש מצמרר

ואיזה יופי שהולך לך ככה בקלות
אבל את לא תשימי לב זה יגמר
ואז מישהו יאמר, הזמן שלך עבר
ועכשיו תני למישהו אחר

וזה לא אמיתי אז אל תאמיני
זו לא את זו מישהי אחרת
תחייכי חזרה ותתני נשיקה
איך יפה לך כשאת מאופרת
וזה לא חשוב, אז אל תחשבי
שחשוך כאן ורק את זוהרת
זה שברי זכוכיות ומתכת זולה
לענוד לצוואר על שרשרת

שוב אותן מחמאות ואותם עלבונות
מה לשמוע ומה לבטל
כי בסוף זו רק את וחוץ מעצמך
לא נשאר לך את מי לקלל
ואפשר להבטיח גם את הבטחה
שחייבת בסוף לקיים
להיות האחת או להיות אף אחת
לזרוח או להעלם...

וזה לא אמיתי, אז אל תאמיני
זו לא את, זו מישהי אחרת
תחייכי חזרה ותתני נשיקה
איך יפה לך כשאת מאופרת
וזה לא חשוב אז אל תחשבי
שחשוך כאן ורק את זוהרת
זה שברי זכוכיות ומתכת זולה
לענוד לצוואר על שרשרת

והם לא מכירים אותך, לא באמת
ורובם לא יבין לעולם
איך בסוף הופעה מכבים את האור
את נשארת לבד כמו כולם
אבל יש מי שיודע יביט בך עייף
ויגיד בחיוך המריר
שנעים לך וכייף, אבל כל זה חולף

ובסוף

מה שיש לך

זה שיר...