חלון לנפשו של פסיכופת

אחותי הקטנה היא כבר ילדה גדולה.
היא עברה לדירה משלה.
כל כך התרגשתי, אולי יותר אפילו ממנה...
היא אמנם כבר בת 22 אבל בשבילי היא תמיד אחות קטנה....
אז הלכתי לעזור לה להעביר דברים לדירה.
היא זרקה משהו על זה שהיא חייבת עבודה. רוצה למלצר כי היא מתחילה ללמוד עוד מעט.
לקחתי אותה לבית קפה שחבר מנהל.
מקום שתמיד מלא בפלצנים. פלצנים מהסוג שמשאיר אחלה טיפים. מקום שהוא החלום של כל מלצרית.
הגענו למקום לפניו.
אחותי אמרה לי שאין מצב שיקבלו אותה לעבוד פה כי אין לה ניסיון... אמרתי לה שמלצרית מתחילה צריכה רק להיראות כמוה- כל השאר יבוא עם הזמן.
יכולתי להגיד לה שזה שהיא אחותי הקטנה זה מספיק, אבל רציתי שהיא תרגיש שקיבלו אותה בזכות עצמה.

כשהמלצרית התקרבה אלינו לשולחן כמעט התעלפתי.
זו הייתה הכלבה שלי לשעבר- בוני.
עינינו נפגשו. היא פערה את שלה לרווחה.
נעמדה.
היה מאוחר מכדיי להסתובב ולשלוח אלינו מלצרית אחרת. אדמומיות הופיעה בפניי המוקה שלה.
קולה רעד
"מה שלומך?"
"בסדר. מה איתך?" עניתי תוך מאמץ להישמע שליו.
"בסדר. נעלמת..."
"הייתי בתאילנד"
"אתה לא נראה שזוף"
"לא הייתי ער בהרבה שעות של שמש..."
הצגתי לה את אחותי שהיא לא תגיד דברים לא לעניין.

הזמנו קפה וסלט פירות.
חבר שלי הגיע. היא לקח את אחותי לעבודה מייד.
אמר לה לבוא מתי שהיא רוצה להתחיל.
היא הייתה המומה.
הרגשתי כל כך טוב שיכולתי לעזור לה.
נכנסנו אליו למשרד ועישנו סיגריה.
איזה יופי היא גילגלה אותה- בדיוק כמו שלימדתי אותה...
חבר שלי התחיל לספר לה סיפורים עליי.
הרבה הגזמות.
הלכנו משם.
כשיצאנו בוני אמרה לי בשקט להתקשר אליה.

החזרתי אותה הביתה. היא הייתה כל כך מאושרת. גם אני.
נסעתי לים של אשדוד.
אחד החופים היפים בארץ.
נכנסתי לים עם תחתונים. אח"כ עישנתי מביט בשמש השוקעת לאיטה.
עשיתי סיבוב לת"א לסדר איזה עניין.
בדרך הביתה, אישתי- בקרוב גרושתי, העלתה לי את הג'ננה עם השטויות שלה.
רבנו.
צרחות.
ניתקתי.
היא טילפנה שוב ושוב אך לא עניתי.
בסוף כיביתי את הסלולר.
הסתובבתי בעיר שלי. עיר הקודש.
לא רציתי ליסוע הביתה לעוד ריב עם גרושתי- לעתיד.
הסתובבתי.
האוטו נסע לבד.
מבית הכרם למרכז העיר ב 40 קמ"ש.
כל הרמזורים היו ירוקים.
הסתובבתי והסתובבתי ומצאתי את עצמי קרוב לבית של בוני.

היא פתחה את הדלת.
לבושה מכנס אדום קצר עם עיטורים של פרחים לבנים וטי שירט שחור גדול עליה באיזה 3 מידות.
היא חייכה אליי.
"חבל שלא טילפנת, הייתי מתכוננת בשבילך.... אדוני"
"די עם ה'אדוני' הזה. אפשר להיכנס?"
היא זזה מהדלת.
התיישבתי על פוף גדול וגילגלתי סיגריה עד שהיא הביאה את הקפה.
דיברנו המון.
זיינתי לה את השיכל שלוש שעות.
סיפרתי לה מה עובר עליי עם הגירושים האילה.
פרקתי הכל.
היא הייתה כל כך חמודה.
מבינה ומתחשבת.
מרגיעה ומחבקת.
היא הייתה ממש מותק.
אבל הרגשתי מועקה. לא הכל ממש השתחרר.
הלכתי ממנה ונסעתי לפאב של חבר.
היתה כבר שעה מאוחרת ושמחתי שלא אצטרך לראות הרבה אנשים.
ישבתי על הבר עם בעל המקום. וויסקי. ועוד וויסקי ועוד וויסקי.
פתאום קלטתי שם את ד' יושבת עם חבר'ה, ראשה 10 ס"מ מעל כל הראשים האחרים. היא הביטה בי מחייכת.
ד' היא סיפור חדש- ישן. (אפשר לקרוא עליה בבלוגים הקודמים)
הזזתי את מבטי.
חבר שלי היה באמצע דיבור ולא יכולתי לקום וללכת.
הגנבתי מבטים ליהיות בטוח שזו היא.
איך שלא הגנבתי בשתי עיניה נתקלתי.
לבסוף היא קמה אליי.
ניסיתי שלא להביט בה אך לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
כל כך יפה.
ג'ינס 3/4 משופשף בצבע תכלת, נעלי אצבע וחולצה לבנה מסיני.
כמו מלאך. היא צעדה לאט לאט אל הבר, או שאולי זה רק אני ראיתי אותה באה בסלואו- מושן.
היא נעמדה בינינו וביקשה מהברמן ייגר וסודה.
היא התעלמה ממני לחלוטין וחזרה לשולחן.
עינינו נתקלו עוד עשרות פעמים.
לא החלפנו מילה.
נשארתי שם עד הסגירה. היא כבר מזמן הלכה לביתה.
נסעתי אליה.
הרגשתי שאני חייב אותה בשביל לפרק את מה שנשאר מהמועקה.
היא פתחה את הדלת.
התכופפה ונתנה לי שתי נשיקות על הלחיים.
"לקח לך הרבה זמן להגיע"
נכנסתי והתיישבתי על כורסת העור הלבנה.
עישנו, דיברנו, שכבנו, עישנו, צחקנו, אכלנו, עישנו, שכבנו.
היה תענוג.
היא הלכה לעבודה.
אני נשארתי לישון אצלה.
לא הלכתי לעבודה.
זה אחד היתרונות של ליהיות בוס וכשיש שותף אחראי...
וזהו.
נראה שהחיים שלי עולים סוף סוף על מסלול סבבה.
זרימה חיובית.
שיהיה לכולם רק טוב.