חלון לנפשו של פסיכופת

בקרוב אגיע רחוק
ברחוק אגיע קרוב
ואולי בכלל לא אגיע
לשום מקום
אף פעם
למה ללכת אם תמיד צריך לחזור?
מה הטעם בהשכלה או בכסף
אם במילא נשאר כלואים פה תמיד, עד הסוף....
מה זה חשוב אם הכלוב הוא מזהב או מפלסטיק?
כלוב זה כלוב וכולנו בתוכו
גם האצילים וגם הנחותים
כולנו עבדים פה. אין אף אחד שהוא חופשי.
ואני עכשיו טעמתי חודשיים של חופש.
חופש מוחלט. כזה שלא היה לי אף פעם.
אבל חשבון הבנק מתחיל להתרוקן,
חודשיים של חופש זה עניין יקר...
במיוחד בשביל אחד כמוני שאוהב לשבור גבולות ולהגיע גבוה גבוה- וזה כבל חזק- ה'גבוה' הזה.... כבל חזק....
העונג קצר והסבל רחב והכאב מלווה אותנו כל ימינו...
כל ימינו עד הסוף....
אנחנו כלואים בשיגרה הזאת שבלעדיה אנחנו פשוט לא יכולים, לא יכולים.
חייבים את שטיפת המח היומית מהטלויזיה, מהרדיו, מהעיתונים. חייבים.
מכורים לפלאפון. מכורים.
מוכרחים לספק מישהו. מוכרחים.
נאלצים לעשות פשרות. נאלצים לעשות פשרות.
מדגישים מילים שנראות לנו חשובות וחוזרים עליהם פעמיים.
חוזרים פעמיים.

אבל אז, ברגע של שאנטי מגלגלים סיגריה עם משהו טוב.
ואז כל העולם עוצר מלכת.
הכל נעמד במקום.
כלום לא בוער
וכלום לא חשוב
הראש מעורפל אבל הכל נורא ברור.


בקיצור:
היום חזרתי לעבודה אחרי חודשיים של חופש.
אני יושב פה משש בבוקר עם ערימות של ניירות וים תיקיות על המחשב וקצת עלו בי מחשבות...
אז שיהיה לכולם אחלה יום.