אוטוביוגרפיה.

*התוכנית הינה תוכנית סאטירה ואין לייחס לנאמר בה שום משמעות פרט לזו*

תחכי לי לבושה במלבושייך ובחיוכך.

המסע לעיתים, גדול מהיעד..

תני לי להסיר ממך, 

שכבה שכבה,

תני לי להסיר ממך,

פיסת בד לאחר פיסת בד,

כפי שברגע הנכון, אסיר גם את חיוכך,

את את חיוכך מבטיח להחזיר.

איך את לא מבינה?

שכל אשר עשיתי, עושה, אעשה, זה בשביל לחטא את נפשך.

כאשר מתעניין לשלומך,

כאשר מנסה לגלות מה מאחוריי עינייך,

כאשר אני מחמיא, מחבק, מלטף,

כאשר אני מעודד כשאני יודע שאת יכולה יותר,

כאשר אני מנשק דווקא על הדמעה שאת כמעט מתביישת בה.

כאשר אני נשאר דווקא כשאת חושבת שאת רוצה שאלך.

כאשר אני בולע רוק ושותק גם כאשר את טועה, כי אני חפץ בחיוכך,

הרי הכל הוא בשביל לחטא את נפשך.

הרי רק כך, אולי, אולי לחטא את נפשי, ולחיות עם עצמי, ואולי.. לסלוח לעצמי.

When, in disgrace with fortune and men's eyes,
I all alone beweep my outcast state
And trouble deaf heaven with my bootless cries
And look upon myself and curse my fate,
Wishing me like to one more rich in hope,
Featured like him, like him with friends possess'd,
Desiring this man's art and that man's scope,
With what I most enjoy contented least;
Yet in these thoughts myself almost despising,
Haply I think on thee, and then my state,
Like to the lark at break of day arising
From sullen earth, sings hymns at heaven's gate;
For thy sweet love remember'd such wealth brings
That then I scorn to change my state with kings.

שיחת חטף שהתחילה בצ'אט.

יש לה נפש יצירתית, יפה. עברה מכשול, ועוד מכשול, ועוד מכשול בחייה. 

היא חשבה שזה עושה אותה חלשה יותר, פגומה יותר, גרועה יותר. אני מולי ראיתי אישה חזקה יותר, בטוחה יותר, בעלת שאיפות גבוהות יותר.

לדעתי בפעם השנייה שנפגשנו, שזה היה יותר בשעות היום, לא יכולתי שלא לשקוע בעינייה החמות, ריסיה הארוכים, דרך מסגרת משקפיים רחבה. צחוק שגרם לכל שריר ושריר בבטן שלי להתכווץ.

רציתי להיות איתה, לחבק אותה, לתמוך בה. אך היא חיפשה בי שולט, ואני חיפשתי בה אהבה.

בסוף, גרמתי לה כאב, והיא גרמה לי.

לצערי היא לא בחיי כבר, אבל לא עובר יום שאני לא נזכר בצחוקה.

לב טהור.

האחת הזאת, לא מזמן, כבשה את ליבי.

גבוהה, אלגנטית ואפילו עם פוני.

טהורת נפש, עם לב ענק, שהשאירה חלק מליבה אצלי.

בנקודת השפל הכי נמוכה של חיי, לקחה אותי בשני ידיה, אל ליבה, חיבקה ועטפה.

שנינו היינו מסתכלים זה על זו בהערצה כמעט עיוורת.

אך בעינייה, ראינו שלא תוכל לאהוב אותי, כפי שאני למדתי לאהוב אותה.

הלבבות שלנו עדיין שזורים בזה בזה, אך דרכנו בנפרד.

היו לא מעט שהשארתי חלק מליבי אצלן.

לכל אחת ואחת שנגעה בליבי, הענקתי חלק ממנו, שתשמור לה, שיהיה לה למזכרת.

חששתי שלבסוף, אשאר חסר כל, אך ליבי, להבדיל מחפץ דומם, התנהג כגפן שבתקופת הזמירה. רק גידל עוד עין, ועוד ענף, ונהיה סבוך ומסועף. אך נותר בו כה הרבה לתת.

מידי פעם אכתוב על כאלו שניתן להם חלק מליבי.

ואם בטבע עסקינן, אספר על זאת שעינייה הבהירות גרמו לנפשי לפרוח.

היא הייתה הראשונה שהענקתי לה חלק מליבי מזה זמן רב.

אהבתי את חיוכה, ולמרות שבעינייה היה כאב, ולעיתים גם צער, כאשר ראיתי אותה בין הרקפות לא רחוק משדות בית לחם הגלילית, לא רציתי דבר מלבד לצפות בפלא שהיא הייתה.

ההילה שלה, דומה היה שהביאה את האדמה סביבה לרוויה.

ואפילו הרקפות, יפות ככל שהיו, נדמה היה שקדו לה קידה.

היא לימדה אותי רוך, ולהינות מהדברים הקטנים, היופי שבטבע, האושר שאפשר להפיק מרגע פשוט, וכמה יפה יכול להיות פרח, במיוחד, שהיא עצמה, הייתה כפרח.

פשוט מאוד.

אני אהבתי אותך יותר ממה שאת היית מסוגלת לאהוב את עצמך.

סיפרת לי שכאשר את לרגליו של אחר, את מרגישה התעלות, שייכות, משמעות.

יש בך צורך, יש בך ערך. את מרגישה שהנתינה שלך, היא זאת שמגדילה אותך.

אבל יקירתי, דבר אחד שאת צריכה להבין, הדאגה שלי לך, מעניקה לי משמעות.

אני, לא חשוב ממך, ואת לא ממני. שנינו ביחד, כאן המשמעות.

אמרת שחטפת מספיק חגורה בחייך, על כן תוכלי להתמודד.

בהתנצלות כנה, התעניינתי (אם יורשה לי לשאול) אם הכרת את החגורה מבחירה.

לאחר שענית שבחירה לא הייתה לך, ולאחר שתיקה קלה, לא ידעת לענות לי מדוע את בכל זאת בוחרת בה.

בעלות. את לוקחת בעלות על החגורה, על הכאב, הוא אצלך, בידייך, בליבך. למדת לאהוב את החגורה, אבל בדרכך. היא חלק ממך, אך את פוגשת אותה היום באהבה, ולא בפחד.

למדת לאהוב אותה. לא בשביל מי שמעלייך, אלא בשביל עצמך.

אעלק אני השולט.