אוטוביוגרפיה.

אני נוטה להעביר את כיפור אצל ההורים שלי. לא יודע למה, ככה זה.

אני ממש לא צם, ההורים כן אבל לא. מורכב כזה. נו, רוסים.

אמא שלי נוטה להדליק נרות זיכרון כל יום כיפור.

אתמול בערב ראיתי שהפעם היא הדליקה 4, ולא 3.

וזה היה החלק הכי קשה ביום כיפור הזה.

מתגעגע.

האח פייטרו הינו נזיר בעל מראה עכשווי למדי, העדפה לג'ינס כחול, חולצת צווארון וסנדלי בירקנשטוק על פני הלבוש המסורתי יותר. הוא האדם בראש קונוונטו דל'אננוציאטה, מנזר בן המאה ה-16, במחוז רובטו, בגבעות שבין ברגמו וברשה במרכז לומברדיה. רובטו נחה בתוך אזור היין פראנצ'יאקורטה וקונוונטו דל'אננוציאטה הוא אחד ממספר מנזרים היסטוריים השוכנים באזור. האח פייטרו וקומץ אחרים הגרים במנזר  מעבירים את ימיהם בלימוד ובתפילה בין פרסקויים של רומנינו, או צופים מהמרפסות על מונטה אורפנו על מישור פאדנה הנמצא דרומית אליהם. מקור הכנסתם העיקרי, מלבד התרומות לכנסיה, מגיע מהכרמים הפרוסים על שפת הגבעות מתחת למנזר. הם לא מטפחים את הכרמים בעצם, אלא מחכירים אותם ליקב בלהויסטה הנמצא בקרבת מקום בארבוסקו, אשר בבעלות ויטורו מורטי.

"היו כאן כרמים במשך מאות שנים" אומר האח פייטרו, קולו מרגיש אפוף עשן. בסיור במנזר, או מלטף בעדינות עם ידו את קירות המבוך, מוביל מטה למרתף יין אשר נחפר כבר במאה ה16. "אחרי נפילת האמפריה הרומית", מספר פייטרו "היו אלו המנזרים אשר שמרו את תרבות הגפן בחיים". בימינו, עם זאת, אחוות המנזרים הם לא רלוונטים בכלכלת יין שהשתנתה ללא היכר.

מחפש להתמכר אלייך.

על האחת שלקחה לב מאבן והפכה אותו רך.

על האחת שעיצבה לי את הנפש הסגורה, והעניקה לה כנפיים.

על האחת שכל פעם שחייכה אליי, השמיים נפתחו לפניי.

על האחת שליבה שלה, היה כה גדול, שהוא הפיץ נחמה ואהבה לכל מי שסביבה, וגם לי.

על האחת שמעולם לא הפסיקה להאמין בי, גם לא לשנייה.

על האחת, שגם שאני הרמתי ידיים, משכה אותי למעלה.

על האחת, שויתרה.

עולמה ועולמי שזורים, לתמיד.

ולמרות שעולמה כבר לא בעולמנו, אמשיך לספר עליה, אמשיך לדבר עליה, אמשיך להתגאות בה.

כי אני, אני, בזכותה.

כי אינה חרוטה רק על גופי, אלא גם בליבי.

[13:07, 9/20/2020] מ: אולי יהיו שם כוסיות.
[13:07, 9/20/2020] אני: מכוון את הטינדר לרדיוס 2 ק"מ של הבסיס, 18-21
[13:07, 9/20/2020] מ: 😂😂😂😂😂😂
[13:07, 9/20/2020] מ: מומלץ.
[13:07, 9/20/2020] מ: כל עוד זה לא יחסי מרות וזה.
[13:07, 9/20/2020] אני: "היי איזה דרגה אתה? "רב דדי"

The alchemist knew the legend of Narcissus, a youth who knelt daily beside a lake to contemplate his own beauty. He was so fascinated by himself that, one morning, he fell into the lake and drowned. At the spot where he fell, a flower was born, which was called the narcissus.

But this was not how the author of the book ended the story.

He said that when Narcissus died, the goddesses of the forest appeared and found the lake, which had been fresh water, transformed into a lake of salty tears.

'Why do you weep?' the goddesses asked.

'I weep for Narcissus," the lake replied.

'Ah, it is no surprise that you weep for Narcissus,' they said, 'for though we always pursued him in the forest, you alone could contemplate his beauty close at hand.'

'But... was Narcissus beautiful?' the lake asked.

'Who better than you to know that?' the goddesses asked in wonder. 'After all, it was by your banks that he knelt each day to contemplate himself!'

The lake was silent for some time. Finally, it said:

'I weep for Narcissus, but I never noticed that Narcissus was beautiful. I weep because, each time he knelt beside my banks, I could see, in the depths of his eyes, my own beauty reflected.'

'What a lovely story,' the alchemist thought.”

היום במסגרת העבודה שלי העברתי הדרכה עבור אחד הלקוחות של הארגון שאני עובד בו בדרום הארץ.

שמתי לב שלאחת מהעובדות של אותו לקוח יש קעקוע ספציפי מאוד על ידה. קעקוע שזיהיתי בצורה מפורשת מתמונה שהיא העלתה כאן.

חייכתי ושתקתי.

אז אם את קוראת את זה, היי. :)

בגדול, אם נסכם בקצרה, את לא מאמינה שיכול להיות מישהו שיהיה אכפת לו ממך, יותר ממה שלך לא אכפת מעצמך.

יקיריי, התחילו לאהוב את עצמכם\ן.

אני רוצה לחדור לליבך, כך תקראי את שאהבה נפשי, ואת כאבה.

אני רוצה לחדור למוחך, שתראי את מה שמרתק אותי, וכיצד אני עוטף כל פיסת ידע.

אני רוצה לחדור לנפשך, כדי שתספקי מזור לכאביי.

אני רוצה לחדור לרוחך, כך שתוכלי גם את, אותי לחזק.

ורק לאחר מכן, לגופך, הרי הבשר, בשר הוא, אבל בעינייך החודרות, שם נמצאת האמת.

האדם, שכבות הוא.

כל שכבה ניתן לקלף, ולגלות דבר חדש.

אבל לא כל שכבה מתקשרת לקודמיה. היא לא בהכרח עמוקה יותר, אלא לפעמים הפוכה ממנה.

מתחת לעורי, כלי דם.

מתחת לנחישותי, יש ייאוש ממהמורות.

מתחת לחיוכי, עצב.

מתחת לראשי המורם, פגיעות עבר.

מתחת לביטחון העצמי, שיברון לב.

מתחת לחוסן הנפשי, ייאוש.

מתחת לחברותיות, בדידות קשה.

ואני ארצה אותך, רק אותך, שתדע, לראות מבעד לשכבות. תדע לקלף ולהדביק, להציץ וללטף. להניח יד כאשר שכבה עומדת להיפרם.

זאת שתדע, שכפי שאני מקלף את שכבותייה, ככה אני חושף את שלי בפנייה.