אוטוביוגרפיה.

חיטטתי בnotes בטלפון, סתם מוחק דברים לא רלוונטיים.

ואז זה קפץ, אותו חלום שרשמתי לעצמי, שהתעוררתי באמצע הלילה, ספק מחוייך, ספק עצוב שזה היה רק חלום.

"אתמול בלילה הלכתי לישון."

שמעתי במעומעם את עצמי דופק על הדלת. פתחת אותה, חיוך רחב והזמנת אותי להיכנס. "נו בוא כבר" אמרת לי. הכל היה מואר, לבן. "קפה?" שאלת, בזמן שכבר הכנת. סיפרת לי שרגוע לך, שנעים שם. סיפרת לי שמאוד מעניין גם, היו ספרים, עבודה והמון מה לעשות. צחקת כששאלתי מה אלו העוגיות האלה. "מה אתה לא מזהה?" הרמת את הרגל וליטפת את הקעקוע. סיפרת לי שאת מתגעגעת להרבה אנשים, אבל שהגעגוע עובד שונה שם. כי במידה מסויימת, עדיין אפשר לחוות את אותם אנשים. "נראה לי שזה עובד קצת שונה איפה שאני נמצא" חייכתי. התעניינת איך אני, איך בעבודה, איך אני חווה את מה שקרה. ביקשת שאני לא אדאג, שאת בסדר. אני חייב להודות שהתגעגעתי לראות אותך מחייכת. "טוב" אמרת כשהבטת על השעה. "מאוחר, אתה צריך לצאת עוד מעט לעבודה" אמרת תוך כדי שליווית אותי לדלת "מבטיח לבוא לבקר?" שאלת עם חיוך רחב. "מבטיח", עניתי.
ואז התעוררתי.

האמת? זה שקר. לא חיטטתי. הוא מתנוסס בראש הnotes מאז אותו לילה. תמיד אני מסתכל עליו, נזכר, ויוצא מהאפליקציה. הרבה זמן חשבתי לרשום את החלום פה שוב, ובחרתי שלא. זהו, הפעם בחרתי שכן.

אם א.ק. (לא הא.ק. המפורסמת, אל חשש) קוראת את זה כרגע, אז שיחתנו היום, הזכירה לי אותה.